רגע עם… מותו של חייל בודד.

 

(צילום: עוז מועלם, ynet)

ימים קשים עוברים עלינו. אירועים קשים. מכל מיני סוגים.

אחד מהם הוא מותו של סמ"ר שון כרמלי ז"ל במערכה. שון היה חייל בודד בישראל, ובהלווייתו הערב השתתפו עשרות אלפים. חששם של חבריו, שמא ייקבר בלא מניין, התבדה.

לזכרו אני מקדיש את השיר הבא.

כולי תפילה לשלום חיילנו ולהצלחתם במשימה.

הלווית החייל הבודד שון כרמלי / מאת: גל כהן

"אלפים רבים נענו לקריאה והחליטו ללוות את שון כרמלי, לוחם גולני שנהרג ברצועת עזה, בדרכו האחרונה" (מן העיתונות)

דַּרְכֵי הַכַּרְמֶל חָסוּמוֹת
וּמַחְנָק בַּגָּרוֹן עוֹלֶה.
בִּימֵי אֵבֶל וְתַעֲצוּמוֹת
עַם לְשַׁד כֹּחוֹתָיו דוֹלֶה.
בִּימֵי קְרָב וְקָרְבָּן וְאֵימוֹת
מִתְיַצֵּב לוֹ קָהָל מָלֵא.

הוּא עָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
מִצָּפוֹן, וְדָרוֹם, וּמִזְרָח וּמִיָם
הוּא הִשִּיל מֵעָלָיו וִכּוּחֵי-יוֹם-אֶתְמוֹל
וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם.

כָּך הִגִּיע כַּרְמֶלָה הַחַיִל
אֶל מִתַּחַת רְקִיעַ הַבְּדִיל.
(אֵיךְ תָּמִיד רַק חֶשְׁכַת הַלַּיִל
מְטַשְׁטֶשֶׁת מַפְרִיד וּמבְדִיל)

מִתְאסְּפִים אֲלָפִים, כְּמוֹ הָיָה יוֹם מוֹעֵד
סְבִיב מִטַּת הַחַיָּל הַבּוֹדֵד, הַיָּרוּי
וּמוֹנֶה הַקָּהָל רְבָבוֹת וְצוֹעֵד
לְלַוּוֹת אֶת הַמֵּת בַּכָּבוֹד הָרָאוּי.

דָאַגוּ לַחַיָּל הַבּוֹדֵד חֲבֵרָיו:
אֵיךְ בָּדָד יִקָּבֵר וְיֻטְמַן הגִּבּוֹר?
וְהִנֵּה רְבָבוֹת מְהַלְּכִים אַחֲרָיו
כְּקוֹרְעִים הַקְּרִיעָה, בְּעָמְדָם עַל פִּי-בוֹר.

שוֹן נִסִּים הָיָה שְׁמוֹ. וּבִקֵּש מִשּׁוּם מַה
– בְּקרְסֹל מְנוּגּע וּפָצוּעַ –
לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּקִשְרֵי מִלְחָמָה
לְהָבִיא הַמְּשִׂימָה לְבִצּוּעַ.

הוּא הוֹתִיר, כָּך אוֹמְרִים, אֶת הַכֹּל מֵאֲחוֹר
כָּל טוּבהּ שֶׁל סָאוְּת' פַּדְּרֶה. שְׁלוֹמָהּ. נֹחוּתָהּ.
הוּא הֶחְלִיט בְּכִבְרַת אֲדָמָה זוֹ לִבְחֹר.
וְלָשֵׂאת בָּהּ חֲגוֹר, וְלחְבֹש הַכֻּמְתָּה.

לִכְבוֹדוֹ בָּא הֲמוֹן בְּדִגְלוֹ המֻרְכָּן
וְאָבֵל, וְזוֹעֵק, וּבוֹכֶה מִקְּרָבָיו
לִכְבוֹדוֹ מְצַיְּרִים הֵם לָאָרֶץ דְּיוֹקָן:
מֵת מִצְוָה, שֶׁהַכֹּל קְרוֹבָיו.

דָּם נִשְׁפַּךְ. דָּם בְּתוֹךְ רַקּוֹתֵינוּ הוֹלֵם.
בְּשָׁלוֹם אַנָּא נוּחַ, סַמָ"ר שוֹן כַּרְמֶלִי.
אַחֲרֵי מִטָּתְךָ מִתְהַלֵּךְ עַם שָׁלֵם
בַּמַּסָּע הַלֵּילִי, הַכֹּל כָּךְ יִשְֹרְאֵלִי.

 

רגע עם… כיפורים.

 

הימים האלה, ימי התשובה והרחמים, הם ימים שלטענת רבים פורחת בהם תכונה יסודית ורעה: הצביעות. זה אולי נכון, לפחות בחלק מהמקרים. אבל ימי התשובה הם גם ימים שפורחת בהם, לצערנו, תכונה אחרת בקרבנו, שגם היא מתחילה בצד"י תחילית: ציניות. ציניות כלפי אנשים שיודעים שהם לא צדיקי הדור, אבל בכל זאת, בהזדמנות הזאת – בפתח שפתח להם ריבונו של עולם לקראת יום הכיפורים – מנסים לדחוק עצמם ולהכנס, לפחות להכניס רגל אל היכל השיפור העצמי.

נכון, לא תמיד זה נעשה מתוך התבוננות מעמיקה. לא תמיד זה נעשה מתוך לימוד בעיון של "מסילת ישרים" או ה"חפץ חיים", ולא מתוך עריכת דוח מבקר המדינה על כל מעשיהם דאשתקד. אבל אפילו שכך, אני לא חושב שיש לי זכות לפקפק באותנטיות של הרגש של היהודי ביום הכיפורים.

היום הזה זה משהו שנוגע בנו ומעורר בנו דברים רדומים, גם אם כל השנה אנחנו רחוקים מלהיות צדיקים.

מי מאיתנו יכול להעיד על עצמו שהוא אדם מושלם? מי מאיתנו היה תמיד ישר בכל ימיו? הגון בכל ימיו? צדיק בכל ימיו? ראוי בכל ימיו?
ובכל זאת, מגיעה תקופה בשנה שבה אנחנו יכולים להצטער, יכולים לאזור עוז ולהתנצל, יכולים להתקרב למי שאמר והיה העולם, המלך הקדוש שהשלום שלו.

אם כן, אני מתנצל בפני מי שפגעתי בו בכלל ומעל דפי בלוג זה בפרט. אני באמת לא מבקש לפגוע. שתהיה חתימה טובה לנו ולכל ישראל.

*

אח שלו: 'תה בא לביתכנסת?

*

ליל הכיפות הלא-מזוייפות (מונולוג בדיוני)

 

כשהגיע חודש אלול, ניצלתי את העובדה שאני גם ככה ער בלילות,

וכך, באמצע הלילה, מצאתי את עצמי מוציא מהמגירה את הכיפה הלבנה-המבריקה, דמויית המשי, וייוצא לבד אל הרחוב החשוך, בדרך לבית הכנסת.

 

השכונה שקטה בלילה. אפשר לשמוע את הצרצרים קוראים שמע.

הרוח היתה קרה, והיה די חשוך מסביב, אבל אחד משני האנשים שעמדו בצדו השני של הכביש כנראה הבחין בבוהק שעל ראשי, ואמר לחבר שלו: "הנה, ליל הכיפות המזוייפות התחיל".

קשה לדעת אם הם חשבו שאני לא שומע אותם, או שפשוט לא היה להם כל כך אכפת. "כמו כל שנה", ענה השני מעבר לכביש במעין זחיחוּת-בדיחוּת, ובקול יותר רם. "כל השנה הם עושים מה שבא להם, ופתאום, חודש אחד בשנה, כולם נהיים צדיקים".

השניים פנו שמאלה בעיקול והמשיכו ללכת בכיוון השונה משלי.

 

בעוד הד הצעדים שלהם נעלם במרחק, המילים שאמרו הדהדו בראשי הלוך ושוב. אולי הם צודקים? מי אני שכל השנה אעשה מה שבא לי, ופעם בשנה אשים כיפה לבנה ואהפוך כביכול למישהו אחר?

ובכלל – אם יש סליחות, ואם יש כפרה, ואם יש מחילה – אז איך זה שבכל פעם מחדש אנחנו נמצאים באותו מקום? עם אותן סליחות? עם אותו יום כיפור?

 

ואז נזכרתי בברכה הישנה מבית הכנסת שמברכים ביום ההוא, שהקיבה ריקה והלב מלא. 'בָּרוּךְ אַתָּה השם, מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ… וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה'. מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה! זה – זה כתוב! אפילו *הוא* אומר! הוא הרי יודע את זה מראש. אתם חוטאים. אתם עוד תחטאו גם בשנה הבאה. אתם תחזרו על טעויות. אתם תגידו שלמדתם. אבל הדלת שלי פתוחה גם למי שאינו מושלם. ובייחוד הדלת פתוחה דווקא למי שמגיע, כל שנה, למרות שהוא יודע שהוא לא צדיק. שהוא לא מושלם. שהוא לא הצליח לעמוד בהפק"ל של שנה שעברה. אבל הוא בכל זאת לא מרפה.

 

נשקתי את הכיפה הלבנה דמויית המשי שלי ונכנסתי לבית הכנסת.

 

"בָּרוּךְ אַתָּה השם, מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ לַעֲונותֵינוּ וְלַעֲונות עַמּו יִשְׂרָאֵל. וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיום הַכִּפּוּרִים".

 

רגע עם… Acts of Man

(התצלום: Strength. צילם: עבדכם הנאמן)

 

השיר Acts of Man (ניתן לשמוע אותו כאן), של הלהקה האמריקאית Midlake, תפס את אוזני בצורה ראויה לציון.

משהו בו, בלחן הרגיש שלו, בעיבוד שלו, באופן שבו הם שרים אותו, הקסים אותי ועוד הרבה אחרים.

את השיר כתב סולן הלהקה, טים סמית'. ניסיתי איכשהו לתרגם אותו לעברית, וזה היה לא פשוט; משהו במוסיקה של שתי השפות הללו – עברית ואנגלית – פשוט שונה.

התוצאה שמוצגת כאן רחוקה מלהיות מושלמת. כמו כל מעשה האדם, היא חסרה.

אולי זה חלק ממה שהשיר הזה מנסה לומר.

 

*

אח שלו: אלטרנטיבי?

*

 

מעללי איש / טים סמית' [גרסא עברית: גל כהן].

 

אִם כָּל-דָּבָר שֶׁצִּמַח כְּבָר קָמֵל הוּא –

הוֹ, תֵּן לִי לָבוֹא, תֵּן לִי לָבוֹא, בְּלִי חַכּוֹת!

תֵּן לְכָל הָרָץ תּוֹךְ שָׂדוֹת, תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט

עוֹד הָלְאָה לָרוּץ, בִּדְרָכָיו הַנִּסְתָּרוֹת.

 

כְּשֶׁבֹּהַק הַזְּהַבִים נָע הַרְחֵק מִמַּה

שֶׁכְּבָר הָיָה, כְּמוֹ אֲדָמָה, נוֹלַד לְאַט;

כְּשֶׁמַעַלְלֵי-אִישׁ יִבְקָעוּהַ

הוֹ, תֵּן לִי לָבוֹא, לֹא לְחַכּוֹת רֶגַע קָט!

 

כַּמָּה גָּדְלוּ קוֹלוֹת נִשְׁמַת כָּל חַי;

כָּל שֶׁאָדָם יִתְפֹּס.

רגע עם… נחמות.

 

 

תשעה באב האחרון היה מאוד משמעותי בשבילי. רגשית.

סיומו, כמו סיומם של ימים חזקים רגשית אחרים, עלול להותיר איזשהו חלל מסוים.

לחלל הזה נכנסות שבע הפטרות הנחמה, שיקראו בבתי כנסת בכל העולם בשבתות הבאות; אחרי "תלתא דפורענותא", נבואות זעם ותוכחה, בא תורה של הנחמה.

לחלל הזה אני מכניס שיר ישן שלי שכתבתי בתיכון לפי מנגינה של באך.

למנגינה, שם במקור, יש מילים משלה – בגרמנית. אלא שאני חיברתי לה בזמנו מילים משל עצמי, תוך התייחסות מסוימת למקור הגרמני – בעיקר בבחירת המוטיב המרכזי, המופיע בכותרת "Zion Hört die Wächter Singen" ("ציון שומעת את השומרים שרים"). זהו מוטיב מקראי הלקוח מנבואתו של ישעיה, בציטוט שהבאתי כמוטו לשיר כבר אז. מה שעשיתי הוא לקחת את המוטיב חזרה אלינו, אל העברית, אל ההקשר היהודי.

זהו כמובן לא תרגום, משום שאינני יודע גרמנית פרט למילים בודדות, והרי גוגל טרנסלייט עוד לא היה קיים בשנה שבה נכתב השיר.

 

יותר נכון להסתכל על זה כעל גרסא אישית שלי לשיר, בהשפעת המקור המקראי, יותר מאשר זה הגרמני.

 

בבניין ציון ננוחם כולנו.

 

 

ציון שומעת את השומרים שרים / גל כהן

 

"קול צופיך נשאו קול, יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון;

פצחו, רננו יחדו, חורבות ירושלים…" (ישעיה נ"ב, ח'-ט')

 

– לפי לחן של יוהאן סבסטיאן באך, "Zion Hört die Wächter Singen" –

 

ירח מלא תלוי מעל

מלמטה נפרש הלּיִל

ציון הנמה פזורת הטל

תיעור מקולות החיִל

 

ולא מקולות חצים ורמחים –

לא תריק חנית ולא ינגח האיִל!

רק זמר תם, ענוג ורךְ

זמרם של השומרים אותךְ

 

לא ישתכַּח

שירָךְ

ממקהלות עמָּיִךְ

עוד עולה ונמשךְ

קולם של קְהל-שומריִךְ

הרריךְ

זמר יתמוגגו

חי לעד ליבךְ

 

ציון תשמע קול צופֶיהַ

המזמרים יפי נופיה

בקצה השמים מיליהם!

 

ציונה נא שאו את עיניכם

וראו השומרים סביביה;

הטו ברוב קשב אזניכם –

הסכיתו, שיר-אוהביה!

 

הנה לא ינום ולא ישן שומר

כי ליבו עוד ער, הוגה בְּרוך הזמר

שלום קרוב וגם רחוק

קורא הזמר המתוק

ולא ישתוק

 

– בת צחוק

של ילדים וילדות

משחקים

ברחובותיך הזכים –

אקים

בזכות את חורבותיך

ובחסד את שירך!

 

אקים

בזכות את חורבותיך

ובחסד את שירך!

 

 

 

רגע עם… בין המְצרִים

 

כל שנה באים הימים האלה. בעיצומו של הקיץ הישראלי, שריח כלור, מלונים וקרם שיזוף פורח מאבקניו, עולה בזכרוננו ריח אחר לגמרי: ריח השריפה.

אם לדייק, ריחן של שריפות רבות.

וכל שנה אנחנו מצפים שיהיה סוף לימים האלה. שלא נשב עוד לארץ בתשעה באב לומר קינות על חורבן הבית, ועל מסעי הצלב, ועל גירוש ספרד, ועל השואה.

שלא נמשיך את מסורת הבכי; ובא לציון גואל.

אני מקווה שכבר השנה בתשעה באב נאמר הללויה במקום הילילו.

בינתיים לא נותר אלא להתפלל, ולהתאבל כנהוג בתקופה זו מדי שנה בשנה.

עד שיבוא הזמן.

 

*

מִדֵּי שָׁנָה קִינָה / גל כהן

"מִדֵּי שָׁנָה קִינָה בְּלֵיל זֶה מְזֻמּנָה; כִּי קִרְיָה נֶאֱמָנָה בּוֹ הָיְתָה כְּאַלְמָנָה"

 

ימֵינוּ הֵם מִלִּים

בְּמַחְזוֹר קִינוֹתָיו האָרֹךְ

שֶׁל הַזְּמָן.

בִּגְוֹעַ יוֹם

עוֹלָה מִשּׁקִיעָתוֹ הַדְּמוּמָה מִלָּה נוֹסֶפֶת

וְנִכְתֶּבֶת בַּמָּקוֹם אשֶׁר נִבְחר להּ

עַל נְיַר שֶׁלֹּא נִגְמַר.

 

אַחַת לַשָּׁנָה

יוֹשֵׁב הַזְּמָן לרִצְפָּה;

מוֹנֶה אֶת תֵּבוֹתָיו כְּמִי שֶׁסוֹפֶר

דְּמָעוֹת, וּמְחבֵּר מֵהֶן קִינָה

חֲדָשָׁה.

 

כָּל שָׁנָה הִיא קִינָה

אַחֶרֶת.

וַאֲנַחְנוּ

דְּיוֹ שְׁחוֹרָה עַל קְלָף חַיֵּינוּ

נֵשֵׁב עַל הַקַּרְקַע כְּפוּפִים בְּצוּרַת אוֹתִיּוֹת

וְנִהְיֶה גַּם אֲנַחְנוּ

מִלּוֹת זֵכֶר לָחֻרְבָּן.

 

*

 

רַק

כּשֶׁהשֶּׁמֶשׁ תִּסּוֹב לְאָחוֹר

יֶחְדָּלוּ מִשְׁקִיעוֹתֶיהַ לִפְרוֹחַ מִלּוֹת הָאֵבֶל.

יוֹם אֶחָד

תִּקְפא עַל עָמְדָה

וְתחְזוֹר חֲזָרָה מִזְרָחָה.

לְעֵת עֶרֶב

יִהְיֶה אוֹר.

 

אָז יָקוּם הַזְּמָן

וַיֶּחְדַּל לְטַפְטֵף אֶת דְּיוֹ דִמְעוֹתָיו עַל הגְּוִיל.

בְּקוּמֵנוּ מִן הָרִצְפָה

נהֲפוֹךְ מֵאוֹתִיוֹת

לְתוִים יְשָׁרִים שֶׁל שִׁיר

הַלֵּל.

 

 

 

רגע עם… שני שירים.

שני שירים מתוך מחזור יחסית חדש שכתבתי. שניהם אומנם נכתבו השנה, אבל השורשים שלהם נעוצים עמוק, אי שם, בתקופה שלפני שלוש ומשהו שנים.

 

*

 

אח שלו: תלבש סוודר. יהיה בסדר.

 

*

 

 

 

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל יוֹם

כַּדּוּרִים עִם צִפּוּי שֶׁל גּוּמִי

וְלֵב שֶׁל בַּרְזֶל.

 

הֵם יוֹרִים בִּי

בְּעֵינַיִם

בִּשְׂפָתַיִם

בְּלָשׁוֹן

בְּגַב.

בְּכָתֵף קָרָה.

בִּדְמָמָה.

בְּמִלָּה

שֶׁלֹּא נֶאֱמְרָה.

 

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל יוֹם

אֲבָל הָרוֹפֵא אוֹמֵר

שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.

זֶה רַק כְּאֵב זְמַנִּי

שֶׁל חִלּוּפֵי-עֹנוֹת.

 

תִּלְבַּשׁ סְוֶדֶר, הוּא אוֹמֵר

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ אֵפוֹד מָגֵן.

 

כִּי הֵם יוֹרִים בִּי

אַתָּה לֹא מבִין?

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל יוֹם

בָּרֹאשׁ, בַּלֵּב,

בְּבֵית הֶחָזֶה

וכָל מַה שֶׁיּוֹצֵא

זֶה דְּיוֹ.

 

 

*

 

זֶה הַעֹנָה.

נוּ, זֶה רַק הַזְּמַן.

וְזֶה כֻּלָּם.

סךְ הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל

חִלּוּפֵי-תְקוּפוֹת בַּשָּׁנָה.

זֶה רגִיל לְגַמְרֵי.

יֶשׁ אֶת זֶה לְכֻלָּם

אַחֲרֵי הַצָּבָא

בָאוּנִיבֶרְסִיטָה

בֵּין מדִּים יְרֹקִים לַחלִיפַת חָתָן.

כֵּן, זֶה רַק הַזְּמַן.

עזוֹב אוֹתְךָ מִכְּתָמִים כְּחֻלִים עַל גּוּפִיָּה.

זֶה הַחֹרֶף.

תֹאכַל טוֹב.

תִּלְבּשׁ סְוֶדֶּר.

יִהְיֶה בְּסֵדֶּר.

הַשֶׁמֶשׁ תָּבוֹא

אִם אַתָּה

תִּגְרוֹם לה לִזְרוֹחַ

כֵּן, יֶשׁ לְךָ אֶת הַכֹּחַ

לְהָעֲמִיד בַּשָּׁמַיִם

אֶת כּל סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית.

 

וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ

לֹא! אַתָּה לֹא מֵבִין דּבָר.

אֵיזֶה מִין דּבָר זֶה

תִּסְתַּכֵּל,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלם

אַתָּה לֹא רוֹאֶה?!

תִּסְתַּכֵּל כָּאן

כֵּן, כָּאן, תִּסְתַּכֵּל

סַמוּךְ לַלֶּב

הַפֶּצָע פּתוּחַ

הדְּיוֹ נוֹזֶל!

 

אַתָּה לֹא מֵבִין?

גַּם לְאֲנָשִׁים כָּאן יֶשׁ צִפּוּי שֶׁל גּוּמִי

וְלֶב שֶׁל בּרְזֶל!

 

אֲבָל הוּא מַמְשִׁיךְ.

 

זֶה הַעֹנָה.

נוּ, זֶה רַק הַזְּמַן.

וְזֶה כֻּלָּם.

סךְ הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל

חִלּוּפֵי-תְקוּפוֹת בַּשָּׁנָה.

זֶה רגִיל לְגַמְרֵי.

יֶשׁ אֶת זֶה לְכֻלָּם

אַחֲרֵי הַצָּבָא

בָאוּנִיבֶרְסִיטָה

בֵּין מדִּים יְרֹקִים לַחלִיפַת חָתָן.

כֵּן, זֶה רַק הַזְּמַן.

זֶה רַק

הַזְּמַן.

רגע עם… בית דין גרמני אוסר על ברית מילה.

 

 

בית משפט גרמני החליט אמש כי טכס המילה היהודי (וגם זה המוסלמי) אינם חוקיים, ובכך הוציא למעשה את המילה אל מחוץ לחוק.

כפי שאתם משערים, הפוסט הקרוב לא הולך להיות שיר הלל. אני מתנצל מראש אם יהיה כאן התקף זעם בלתי נשלט; לטעמי, במקרה זה, יהיה בו לא מעט מן המוצדקוּת.

 

*

 

ראשית יש להבחין ולומר כי אירופה קובעת, ע"י חוקים שכאלה, מי בן בית אצלה, ומי יליד חוץ. איזו תרבות מקובלת כאן ואיזו לא. מי מבורך בשעריה, ומי צריך – כמו בימים עברו של אמנציפציה – להשיל מעליו את זהותו האמיתית וללבוש בגדים אירופיים כדי להתקבל. ההקשר היהודי-מוסלמי לטעמי אינו מקרי כאן לחלוטין.

 

אל תטעו – יש כאן הרבה מעבר לדיון פשוט על זכויות הילוד. יש כאן מלחמה על ערכים, על זהותה העתידית של אירופה. או במילים אחרות: פוליטיקה.

 

*

 

היבשת שצרחה שיש אמת אחת, ורצחה בשמה מיליוני אנשים,

ולאחר מכן טענה בפילפול רב רושם שאין אמת, ורצחה בשם כך תרבות וערכים, לא יכולה לבוא עכשיו ולקבוע שאמת סובייקטיבית אחת נעלה על השנייה. שהאמת שלהם יותר אמת מהאמת שלנו. שהאמת האירופאית המתייפיפת, הפושטת טלפיה ואומרת 'טהורה אני', נעלה על האמת של צאצאי אברהם. סובלנות לכל יש, נכון? כבוד לכל ראיות העולם יש, נכון? אז למה לא מילה?

 

אם אירופה באמת מכבדת את כל האדם, ואת כל מערכת אמונותיו באשר היא, ומקבלת כאמת אפשרית כל דבר שיציעו לה, הרי שהיא מחוייבת לתת ליהודים ולמוסלמים להמול כדרכם. הרי מי יודע, אולי זה נכון. אולי באמת יש א-ל וזה מה שהוא רוצה שיקרה. גם זאת אופציה לאמת, הרי, לא?

 

אם כן, אירופה סובלנית להכל. לסמים, להמתות חסד, לזוגות חד מיניים, לאהבה חופשית. אבל לא לדתות שמיות. בשם חופש הביטוי יינתן לכל מי שרוצה בכך לפזז בחוצות העיר בלבוש אדם הראשון – ואף פחות מזה – אך לא יינתן למואזין לקרוא למתפללים בקריאת "א-לוהים גדול". על חופי הריביירה שלה תשתזפנה נשים במרחב הציבורי בלבוש חוה אימנו – ואף פחות מזה – אך לא יינתן לנערה מוסלמית ללבוש חיג'אב. זו אירופה שמנהלת יחסי מסחר, כלכלה, אקדמיה, תרבות פתוחים עם הרפובליקה של סין (!), אך מחרימה מרצים, מוצרים והצגות תאטרון מישראל. זאת יבשת שעדיין מחזיקה בשבי בקרקסאות ובגני-חיות שלה בעלי-חיים שונים רק כדי להסב להמונים שלה עונג (כי הרי *העונג* הוא הדת הרשמית ביבשת) – אך מאיימת כבר שנים בהוצאת השחיטה הכשרה מחוץ לחוק.

 

נראה, אם כן, כי יבשת אירופה חיה בתסביך. והרי מי לא חי בתסביך, אפשר לטעון. אבל התסביך שלהם מסוכן יותר מהאחרים: להם יש כוח, והרבה. ענק עם כאב ראש עשוי להיות מסוכן יותר מנמלה עם כאב ראש. אירופה מכה על חטא, ומנסה בדיעבד להוכיח לעצמה ולעולם כולו כמה הומאנית היא. כמה סובלנית היא. כמה יפה וחסודה היא. לרחוץ בנקיון כפיה. אלא מה, שבין לבין, כשהיא לא שמה לב, היא מעירה ומעוררת בדיוק את טִבְעה הישן, את מה שהיא היתה ולא הפסיקה להיות: אירופה.

נכון: היא השתנתה. נכון: היא התקדמה. נכון: כבר אי אפשר להאשים אותה שהיא רוצחת בפועל המונים ברחובותיה. נכון: לא אחת היא תומכת במדינת ישראל. המציאות, כמו תמיד, היא הרבה יותר מורכבת מאיך שהיא מוצגת כאן. אבל בשבילי – וכנראה שגם בשבילה – היא עדיין אירופה. אותה אירופה.

 

 

"כְּמוֹ צֵל מִמְּךָ לֹא אזוּז,

כִּי אֲנַחְנוּ בִּבְרִית קְשׁוּרִים.

בְּצֵאתְךָ מִמַּחֲנֵה הרִכּוּז,

דַּע – אֲנִי מְחַכָּה בַּשְּׁעָרִים.

 

חַי נֶחְלַצְתָּ מִמֶּנִּי פִּתְאֹם,

אַך אִתְּךָ הִנְנִי, חֵי הָאֵ-ל.

לִי דָּמְךָ הָיָה לֶחֶם אָדֹם.

אֵיך לְפֶתַע מִמְּךָ אִגָּמֵל?"

 

(נתן אלתרמן, נאום שנאת היהודים באירופה של 1945, הטור השביעי, דבר 3.8.1945)

 

 

 

זו אירופה (ע"פ "זוהי יפו")

================

 

מעל הכנסיות עולה ירח

מעל הגיאיות, היערות

וככה חשק בליבי פורח

יסוד בירושלים לערות.

 

ושוב, ילדה, בלי למה ומדוע

שוב לחם-חוק אדרוש כימי עולם;

מן האדום-אדום אשוב לגמוע

ואלמד מוסר את העולם.

 

ארובות העשן כבר הושבָּתו,

אך הקול הישן לא נדם.

זו אירופה, ילדה, זאת אירופה

ששופכת כמים הדם.

 

חצי עולם כבשתי מאולחשת.

חצי אחר נֻטָּש לאנחות.

אך לעת ערב אהי מלובשת

שמלת-יונת-שלום-על-נוף-פריחות.

 

כי לעת ערב, זאת ודאי תּדָעוּ

צריכה גבירה להיראות יפָה

ואת עקבות הדם – כה מיוחד הוא! –

לַצְנִיעַ בִּבְשמים ובמניפָה.

 

ארובות העשן כבר הושבָּתו,

אך הקול הישן לא נדם.

זאת אירופה, ילדה, זאת אירופה

ששופכת כמים הדם.

 

את חוּ ג'ינְטאוּ קיבלתי ללא דופי.

לאחמדינג'אד אובילה שי.

קבעתי דייט עם מר ולדימיר פוטין

ואעריץ את קאסטרו בחשאי.

 

אבל המשטרה אצלי קופצת –

ובית הדין בהאג מכין פטיש –

כשציפי לבני בגבולי עוברת

ושוב הדם עולה בי ומבאיש.

 

ארובות העשן כבר הושבָּתו,

אך הקול הישן לא נדם.

זאת אירופה, ילדה, זאת אירופה

ששופכת כמים הדם.

 

מול לוב ארגש. לא אעמוד מנגד:

כיצד הורגים הם כך בבני עמם?!

אשר כשביהודים יֵיעָשׂ הַשֶּׁמֶד –

יַעַשׂ כל איש היטב אשר זמם!

 

עשיתי דוקטורט בזעזוע

בגינויים ובצקצוקי לשון;

אך מזג עז עוד שב מאז, קבוע,

בתוך עורקיי חוזר לעד פזמון:

 

ארובות העשן כבר הושבָּתו,

אך הקול הישן לא נדם.

זאת אירופה, ילדה, זאת אירופה

ששופכת כמים הדם.

 

 

רגע עם… ג'קלין (או: רב תרבותיות)

בלילו של יום שבו למדתי עם ד"ר גדי טאוב על רב תרבותיות, ושמעתי מחדש אחרי הרבה זמן, בעקבות לינק, את השיר האמריקאי הישן והידוע "ג'ו-לין", יצאה לה הפארודיה הבאה.

אח שלו: תרבחו ותסעדו.

ג'קלין / גל כהן (ע"פ השיר "ג'ולין")

גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין!
תָּבוֹאִי כְּבָר, הַקוּסְקוּס כְּבָר מוּכָן!
גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין!
עָזַבְתְּ אֶת מַרָאכֶּש כָּל כָּך מִזְּמָן.

שִׁמְעוֹן בוּסְקִילָה עַל הַכָּר / ברקע שָׁר לוֹ ג'וֹ עַמָּר /
וְאֶת בִּכְלָל בִּכְפַר אַזָ"ר, גַ'קְלִין.

רָצִיתִי לָך דְּבַר-מַה לוֹמַר: זֶה לֹא נִרְאָה לְךָ קְצָת מוּזָר
שְׁאת עוֹד חַיָּה בעֲבַר, גַ'קְלִין?

גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין!
תָּבוֹאִי כְּבָר, הַקוּסְקוּס כְּבָר מוּכָן!
גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין!
עָזַבְתְּ אֶת מַרָאכֶּש כָּל כָּך מִזְּמָן.

אֲבָל גֶּ'קלין עוֹד בְּשֶׁלָהּ – חוֹתֶכֶת עַגְבָנִיָּה בְּשֵׁלָה –
בִּשְׁבִיל הַמַטְבּוּחָה שֶׁלָהּ, גַ'קְלִין.

אוֹמֶרֶת: גַּם כָּזֶה תַּקְלִיט – נֶחְשָׁב תַּרְבּוּת יִשְׂרְאֵלִית –
אֵין צֹרֶךְ לְהַחְלִיט, עבוּר גַ'קְלִין.

גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין!
עָזְבָה אֶת מַרָאכֶּש כָּל כָּך מִזְּמָן.
גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין, גַ'קְלִין!
גַּם התַּרְבּוּת שֶׁלָהּ קְשׁוּרָה לְכָאן.

רגע עם… ניתוק.

מנהל בית הספר שתלמידיו התפרעו בהצגה 'גטו' טען כי התפרעותם של תלמידיו נובעת "מהכיבוש". לטענה זו של המנהל ניתן להקדיש פוסט שלם, אולם אין לי רצון בכך. אסתפק באמירה שאם כבר יש משהו בדבריו של אותו אדון, הרי שלא הכיבוש אשם, כי אם הסכסוך. עם טיעון כזה, שהוא פחות רדוד וחד מימדי, אולי אטה יותר להסכים: משום שהמציאות האמיתית, השלמה, המורכבת, שעימה אנו מתמודדים כאן, היא איננה של כיבוש, שבו יש צד אחד כובש ורע וצד אחד פאסיבי וטוב. לא. המציאות האמיתית כאן היא מציאות של סכסוך, בו יש שני צדדים חזקים וחמושים שנפשם בידיהם והחלטותיהם עומדות, פחות או יותר, ברשות עצמם. אם משהו משחית את נפשם הצעירה של הילדים כאן, זאת מציאות הסכסוך, לא מציאות הכיבוש.

הרבה דברי ביקורת ניתן לשאת על אותם ילדים, ואני מניח שעם רוב הביקורת אזדהה מאוד. אם יש משהו שאין לי שום סובלנות כלפיו הוא ילדים חסרי תרבות, במובן המקורי של המילה – חסרי איפוק, חסרי כבוד. זה חורה לי מאוד. אולם לא הפגיעה בקודש הקודשים של התיאטרון הישראלי היא זו הצורמת לי כאן. אדרבא. איתה, אולי, אני יכול במובנים מסוימים אפילו להזדהות.

התיאטרון הישראלי איבד, כך נראה לי, את משמעותו החברתית. ולא רק זה: התיאטרון הישראלי איבד את משמעותו החברתית בכבוד. "בזכות, ולא בחסד", ניתן לומר. את מלוא הקרדיט על ריקונו של התיאטרון ממשמעות חברתית אמיתית ניתן לזקוף בהרבה מאוד מהאחוזים לאותו תיאטרון עצמו. תיאטרון שהתנתק מהעם והחליט להחרים את אחיו רק משום שהם נמצאים מאחורי איזה קו, אך לא נקף אצבע ולא השמיע מילה כאשר מוסדות השלטון פינו בכוח אזרחים מבתיהם. תיאטרון שהמיר עצמו לאליטיזם, למועדון סגור, חד-גוני פוליטית, בין אם בכוונת מכוון ובין אם בכוח מעשיו.

מה שקרה לתיאטרון, הוא מה שקרה לשירה, הוא מה שקרה לספרות: ברגע שמוסדות אלה ניתקו את עצמם מהעם, אזי העם – תתפלאו – לא נשאר חייב והתנתק מהם בחזרה. וזו זכותו, וזה מגיע לו, ובעיניי ניתן אפילו לטעון שזה הדבר התרבותי לעשות. משום שמוסדות התרבות, שאמורים לבטא את העם, את רוחו, את ערכיו, מבטאים תחת זאת את רוחה ואת ערכיה של אליטה צרה מאוד, ומתנתקים מן היתר. בעשותם כך הם בוגדים הלכה למעשה בתפקידם החברתי, בשליחות שניתנה להם. התיאטרון לא נועד להיות מועדון חברים. הוא אפילו לא נועד להיות אקדמיה. התיאטרון ביוון, שהעלה את הגדולים שבמחזות שאי פעם נכתבו, היה חגיגה עממית, לא 'מועדון הסרט הטוב'. התיאטרון נועד לפנות לעם, כמו שהשירה נועדה לפנות לעם, כמו שהרומאן נועד לפנות לעם. ברגע שהם מפסיקים את הפניה לעם, ומתחילים לפנות, תחת זאת, האחד אל עצמו – הם שומטים מתחת רגליהם את ההצדקה לקיומם, ולכן, כפועל יוצא, גם את כוחם, השפעתם, קיומם הכלכלי, לקוחותיהם, עמם.

*

אסכם בהארה כי בין תעשיות התרבות הבודדות שלא התנתקו מהעם היא תעשיית המוסיקה – ואולי בשל כך דווקא היא, מבין כולן, שמרה על כוחה ואף הגבירה אותו בשנים האחרונות. הנה תעשיית תרבות אמיתית: חיה, תוססת, הפונה לכולם ומשלבת בין שורות יוצריה את כל שדרות העם: מצפון עד דרום, מכל המעמדות, מכל העדות, מכל הזיהויים הפוליטיים. דווקא הם נשארו רלוונטיים.

ולא בכדי.

*

אח שלו: קצת תרבות.

*

רגע עם… שלושה שירים ליום השואה.

לכבוד היום אני מעלה כאן מתהום הנשייה שלושה שירים ישנים שכתבתי בתיכון, לפני משהו כמו 7 שנים. הייתי אולי פחות מפותח אז מאשר היום, אבל נראה שזה העסיק אותי גם אז.
תהא נשמתם של הנרצחים צרורה בצרור החיים.

*

מרוצת-דורות

מה מוזר הוא הדבר

שאביהם של מי שייצר את מכונת הגילוח שלי

גזז זקנים בבוז בחוצות ברלין

 

כמה מוזר

לתת הוראות בגרמנית

לתנור מוסק,

בוער,

תנור האפייה הביתי שלי

למען יבער בעדינות רק בחצי מהעוצמה

 

מוזר זה שעל מברשת השיניים שלי

החשמלית להחריד

חרוט דווקא שמה של זרש, אשת מאבידי

 

מוזר ללחוץ עם הרגל על הגז

של מכונית בעלת צינור מפלט פתוח,

מכונית העם,

העם שלחץ על הדוושה ברגל חזקה

חסרת היסוס

בשישה מיליון כוחות סוס

 

זה מרגיש קצת מוזר, למרות ההבדל,

להמיר את לופטוואפה

בלופטהאנזה

 

מוזר לעבור על פני הר עצום של כובעים

חבוש דווקא בכובע אדידס

 

ואולי הדבר המוזר

מכל אלה שהזכרתי כבר

זה דווקא לבחור בכפתור "Vorwäsche"

באותה מכונה דוברת גרמנית

האמונה על ניקוי הכתמים

משלג ילבינו

 

כה מוזר, אני מהרהר:

האומנם התחלפו הדורות כל כך מהר?

*

 

אני יהודי

כן, אני יהודי!

אני יהודי

ולא בגלל צבע עיניי

אני יהודי

ולא בעטיו של היקף הגולגולת שלי

אני יהודי

ולא משום צורת אפי

אני יהודי

ולא על פי קרזול שערי

 

אני יהודי בכוח הנפש,

נפש-יהודי,

הומיה גם אחרי קץ הימים

 

אני יהודי בזכות מילים,

מלים עתיקות וקדושות,

יסודתם מקדם אלפי שנים

 

אני יהודי בעבור האנושות

ובעבור האנושיות:

להעביר דבר האל

לאחיי בני כל העמים

 

אני יהודי לעולמים!

 

אני יהודי על פי תפילתי, תקוותי ואמונתי

ברוח האדם

ובחסד הא-לוהים

 

יהודי

בלי עוררים…

*

איך אפשר להבין שישה מיליון

איך אפשר להבין שישה מיליון יהודים,

נרצחים, דמם שפוך,

ואפרם תועה על פני רוחות?

 

איך אפשר לקלוט את אובדנם

של מיליוני שמות-בתי-אב ומשפחות?

 

איך אפשר להפנים מיליון וחצי ילדים ובני נוער

נקטפים בייריה ומושלכים אלי שוחות?

 

איך אפשר לתפוס אלפי קהילות

באחת, בלא זכר, מפני אדמה ארורה נמחות?

 

ואני שואל מצד:

איך אפשר להבין בכלל יהודי אחד?

כלום עלה ביד איש לספור אין-ספור דמעות של בכי

ואין-סוף אנחות?