ארכיון עבור אוקטובר, 2009

רגע עם… פרס נובל.

 

(16/10/09)

180px-nobelprize.JPG

בשבוע שעבר הודיעו וועדות הפרס, קבל עם ועולם, על הזוכים בפרס נובל בתחומים השונים: כימיה, פיזיקה, ספרות, שלום וכלכלה. מדינת ישראל רגשה כולה, ובצדק, כשהודיעו על בחירתה של פרופ' עדה יונת, "אחת משלנו", להיות כלת הפרס היוקרתי בעולם. כותרות חגיגיות עיטרו את דפי העיתונים, כתבותצבע חשפו את עברה הדל והצנוע של הזוכה, והיא עצמה נקראה (וניאותה, יש לציין) לגשת לכל תכניות החדשות – חמש עם, שש עם, שבע עם, שמונה עם וכו' – ולספר לכולם בסבלנות ראויה לציון מהו בדיוק המחקר שערכה, איך היא מרגישה, מה לומדת הנכדה שלה וכמה טלפונים היא קיבלה מהבוקר.

עיתונאים כתבו – וכולנו הרגשנו – שזה גם הפרס שלנו; שפרס הנובל היוקרתי הזה לא שייך רק לפרופ' יונת, שהשיגה אותו בעמל רב במשך שנים, אלא שהוא שייך, במידה מסוימת, גם לנו.

אף על פי שאני מתגאה מאוד בהישגיה של יונת, וחושב שהם כמובן הישג לעם ולמדינה אני לא חושב ככה.

לא, הפרס לא שייך לנו.

לא אני ישבתי במעבדות ימים כלילות. לא אני הקרבתי מעצמי, ואולי ממשפחתי, את המיטב והמירב של העשורים האחרונים. לא אני חוויתי את הקשיים של להיות אקדמאי בישראל.

אני? אני אפילו לא יודע מה ההבדל בין ליזוזום וריבוזום. למה מגיע לי פרס נובל?

לא, רבותיי. ההישג הוא שלה, ושל צוות החוקרים. לא שלנו. אל לנו לקחת את מה שלא לנו. בואו ניתן את הקרדיט למי שמגיע לו אותו, למי שהתאמץ, למי שנלחם, למי שגילה מסירות ומצוינות – ועשה את זה, אגב, בלי שום תמיכה מצידנו.

ומה היה קורה אם פרופ' יונת לא היתה מקבלת את הפרס? מישהו היה בכלל חושב להביע הערכה כלפיה על פועלה, על מאמציה, שעכשיו כולם אומרים עליהם הלל שלם (בברכה)? איפה היו כל זרי הפרחים לפני כן, בתקופות הקשות, בזמנים שהיו בעיות במחקר או עיכובים במימון, בימים שבהם אולי פרופ' יונת ושותפיה היו זקוקים להם יותר? איפה אז היו מחיאות הכפיים והתמיכה הציבורית?

ואם חצי שנה לפני קבלת הפרס היתה יונת נאלצת לסגור את המעבדה שלה מפאת חוסר תקציב, היינו מצייצים? היינו מוחים? היינו מרגישים נפגעים בשמה? היינו מוכנים לפתוח את הכיס? היינו מרגישים גם כן חלק מהמחקר, כמו שכולנו מרגישים עכשיו?

באותם ימים שמדענים ישראלים זוכים בפרסי נובל, נובלים חוגים שלמים, פקולטות, חוות מחקר. האקדמיה בישראל במצב לא טוב. מישהו פרץ למהדורת החדשות כדי למחות?

נראה שכאלה אנחנו: מאוד טובים בלטפוח על שכמו של המנצח, אבל ממש לא טובים בלתמוך בו עד שהוא מגיע לשם.

וזאת לא חכמה גדולה, בינינו.

* * *

בynet פרסם אהוד קינן טור דעה אישית, שטוען שפרופ' יונת זכתה בנובל לא בזכות המדינה ומערכת החינוך שלה – אלא למרות. הוא מבכה את מצב החינוך בארץ במלים האלה:

"מערכת החינוך שלנו מצמיחה כאן אזרחים חפים מכל ידע בסיסי במדע, אזרחים שאין להם שמץ של מושג מהי מולקולה, מהי אנרגיה, מהו זרם חשמלי, איך פועל מגנט, מהי קרינה אלקטרומגנטית, מהו גביש, מהו מלח, חומצה, בסיס, מהי חומצה אמינית, מהו חלבון, מהו תא חי, מהו החומר התורשתי שלנו, איך פועל מכשיר לייזר, איך בנויה מערכת השמש, מהי הנעה רקטית, מדוע מטוס כבד מהאויר יכול להתרומם, והרשימה אינסופית.

(המאמר במלואו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3786695,00.html).

אגב, אם יימצא קורא שיודע להסביר אלנכון את כל המושגים הנזכרים לעיל – מוזמן להגיב. בין הפותרים נכונה יוגרל פרס נובל.

ועכשיו ברצינות:

אני מצטרף לדבריו של קינן ומסכים איתם. אנחנו, הישראלים, כל כך גאים ב"גניוס היהודי", בזה שהיהודים הם הכי חכמים, הכי משכילים, הכי מצליחים; אבל כשזה מגיע אלינו, לילדים שלנו – אין דבר יותר רחוק מזה. אנחנו לוקחים קרדיט על חכמתם של יהודי העולם כולו בשם מדינה שההשכלה בה מדרדרת כל יום לשפלים חדשים, והכל מזלזלים בה בגלוי. האחים הקטנים שלנו גדלים לתוך ואקום השכלתי, ומתבגרים להיות אזרחים בורים וחסריכל מבחינה אינטלקטואלית.

אבל יש משהו שמדאיג אותי יותר.

מה לגבי חוסרכל ערכי? האם זה לא יותר חשוב?

יותר מפריע לי שתלמיד כיתה י"א דוקר, אונס, תוקף, מאשר שהוא לא יודע לנתח פרבולה.

חורה לי יותר חוסר התרבות מאשר חוסר ההשכלה, גסות הרוח קשה יותר מדלות המוח.

הדור שגדל כאן גדל לא רק לרדידות מחשבתית ולחוסר השכלה, אלא גם, ובעיקר, אל תוך פשיטת רגל מוסרית. אין ערכים, אין אידיאולוגיה, אין כלום.

 ועדיף לי תלמיד שלא יודע איך נוצרים גבישים, אבל יודע איך נוצרה התרבות שלו כיהודי. תלמיד שלא מכיר את שורשי הפיסיקה, אבל מכיר את השורשים שלו, מודע להם, ולא גדל – גם בתחום הזה – בואקום.  בימינו תלמידים לא מכירים מושגי יסוד ביהדות, בהיסטוריה של עם ישראל, בעולמנו הרוחני, ערכי, תרבותי. "ריק מוחלט", אם להשתמש שוב במושג מדעי.

כמובן שיש נוער מצוין, חכם ושאפתני, שאנחנו פוגשים כל יום – אבל האחוז שלהם הולך ויורד. הם הולכים ומתמעטים. הרוב הולך עם הזרם – והזרם הוא עכור, יש לציין.

אז מה עושים?

צריך להשקיע בחינוך, אבל לא רק בכסף – אלא גם בנשמה. להבין שדור העתיד זה מי שנהיה; שהילדים שהיום מדשדשים להם בכיתה ז' יהיו השרים וחברי הכנסת שלנו. להבין שבעוד 20 שנה לא יהיו שום זוכי פרס נובל אם לא נקדיש חשיבות לנושא החינוכי. ויותר מזה – אם פשיטת הרגל תימשך, המדינה הזאת ח"ו לא תוכל להתקיים. כי כל היתרון שלנו על פני מדינות העולם היה היתרון האיכותי, אותו מוח יהודי ישן וטוב. כי מבחינה כמותית – בייחוד כסף – שאר המדינות עולות עלינו. כן, כן, גם איראן. צה"ל מנצח "בזכות האדם שבטנק". בזכות הערכים והמחשבה. אם שניהם ילכו פייפן בדורות הבאים, אני לא רוצה לדמיין מה יעשו מאיתנו.

* * *

עם כל זאת צריך לזכור שבמערכת החינוך יש אנשים מצויינים, כשרוניים ומסורים לעבודתם. לא כולם, נכון, אבל יש. ובין שורות התלמידים יש לא מעט ילדים טובים, סקרנים, בעלי יכולת. לא כולם, נכון, אבל יש. ויש הרבה אנשים – בכל הגילאים – שעושים מעשים טובים, עוזרים לזולת, מתנדבים, מטים שכם לעזרה, ואף מקדישים עצמם למען מטרות נעלות.

ראייה מפוכחת לא מתעלמת מזה, מהפוטנציאל האדיר, מהטוב והיפה שצומח מהארץ הזאת.

אסור לתת לתחזיות שלמעלה להפוך להיות "נבואות זעם"; לא כך צריך לתפוס אותן. צריך לתפוס אותן כתמריץ למעשה, לשינוי באורחות החשיבה, ולפעולה. התחזיות האלה צריכות דווקא לעודד אותנו להיות אופטימיים – כי אחרי תחזיות כאלה, מי יגיד שלא צריך להשקיע בחינוך…?

לחיי הנובל הבא, וברכות לפרופ' יונת.

 * * *

 אח שלו: תהיה קצת איזי.

* * *


שכן חדש / גל כהן

"ברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום". (סוכנויות הידיעות, 9/10/09).

בְּהֵיכַל-הַתְּהִילָּה שֶל שְׁלוֹמוֹת-הַעוֹלָם
וּגְדוֹלֵי-שֵׁם אֲשֶר בַּתֵּבֵל
תִּמְצְאוּ נִצָּבִים עַל עָמְדָם, בגֹּדְלָם,
אֶת זוֹכֵי פְּרַס הַאַלְפְרֶד נוֹבֶּל.

כָּל אֶחָד תּרוּמָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת הֵרִים
לְשָׁלוֹם עוֹלָמִי וְחֵרוּת
וְעַל-כֵּן כְּבוֹד-שְׁמָם, כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים,
לְתִּפְאֶרֶת עַל לוּחַ חָרוּט.

שָׁמָּה וִילְסוֹן נִמְצָא, מְיֻגָּע עַד אֵימִים
מִנְסוֹת לְהַגְּשִים חֲלוֹמוֹ –
לְהָקִים בָּעוֹלָם חֶבֶר שֶׁל לְאֻמִים
וּבְכָךְ קָנַה לוֹ עוֹלָמוֹ.

שָׁם נִמְצֵאת לְצִדּוֹ גַּם הַאִמָּא תֶרֶזַה
– לְחֶסֶד הִקְדִישָה עַצְמָה;
לְרַפֵּא נִדְכָּאִים בְּלִי הֶבְדֵּל גּוֹן וָגֶזַע
בְּכָל שַׁעַל עַל פְּנֵי אֲדָמָה.

עַל יָדָם גוּרְבַּצ'וֹב נֶעֱמַד בִּיקָרָא
– נֶאֱזַר בִּגְבוּרָה גִּדְעוֹנִית –
שֶׁכִּבָּה בְּיָדָיו אֶת הָאֵשׁ הַקַרָה
וּמָנַע מִלְחָמָה גַּרְעִינִית

וְרָבְתָה הַחֶבְרַיָא הַזֹּאת בָּאוּלָם –
אֲסֵפַת-זוֹכֵי-פְּרַס-הַנּוֹבֶּל;
וְלִמְנוֹת אֶת כֻּלָּם וְאֶת כָּל פָעֳלָם
עוֹד יִקַּח לָנוּ חֲצִי-יוֹבֵל.

אַךְ לפתע כָּרוֹז לָאוּלָם אָץ-נִדְחַק –
שֶׁהָיָה הַחָלָל מְגֻדָּש –
וְקָרָא: סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ הַמָּקוֹם
לְזוֹכֶה הַנּוֹבֶּל הֶחָדָשׁ!

וְהָיָה מְדָחֵק הַכָּרוֹז אֶת כֻּלָּם –
רוֹפְאִים בְּלי גְּבוּלוֹת, אְֶמְנֶסְטִי, קִינְג –
אֶל קִירוֹת-הָהֵיכָל, אֶל קְצוֹת-הָאוּלָם
לְפַנּוֹת דֵי מָּקוֹם לַמַנְהִיג.

וְהִמְשִׁיךְ עוֹד בְּמַעֲשָׂיו, זֶה, הַלָּה
– הַקָּהָל נֶאֱלְמוּ שָׁמָּה אֵלֶם –
עַל קִירוֹת-הָהֵיכָל פְּרוֹפָּגַנְדָּה תָּלַה
וְהֶעֱמִיד בְּתוֹכוֹ גַּם צֶלֶם

אָז נִכְנַס הַזּוֹכֶה הֶחָדָשׁ, קְצָת נָבוֹשׁ,
וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא שֶהֻכַן לוֹ מֵרֹאש.

זֹאת לִשְׁאוֹל לֹא נָעִים – לָחַשׁוּ הַקָּהָל:
מִי הוּא-זֶה הַשָּׁכֵן הֶחָדָשׁ בָּהֵיכָל?

מִי אֲתָּה, כְּבוֹדוֹ, וּמֵאַיִן בָּאתַ,
וְעַל מַה זֶּה הַפְּרָס הֶחַשׁוּב קִבַּלְתָּ?

אָז עָנָה:
אֶת זֶה הַפְּרָס, זוֹכִים יְקַרִים,
קִבַּלְתִּי בִּזְכוּת ד י ב ו ר י ם.

*

וְנִיחַא לַנוּ, אַךְ זֹאת הַפַּעַם,
לוּ הָיוּ לְפָחוֹת דיבורים שֶל טַעַם…!

* * *

 

רגע עם… התחלה חדשה.

(13/10/09) 

 sprout-1.jpg

אז זה הזמן להתחיל. אחרי שהמדים הירוקים קופלו ואופסנו. אחרי שהטריים שבזכרונות החלו להיראות פתאום מעט מרוחקים. אחרי ההתקרבות לעצמך. אחרי המנוחה. אחרי הסליחות והמחילות. אחרי ההכאה על חטא, ההשלמה, הקבלה לעתיד. אחרי שנפתח דף חדש. אחרי שאין יותר חשבונות פתוחים, ואין יותר נדרי ואסרי.

אחרי הכל. זה הזמן להתחיל. מבראשית.

או לפחות לנסות.

* * *

זו תקופה כזאת של התחלות חדשות, אני יודע. ולא רק אצלי. אצל רובנו הזמן הזה של אלולתשרי, קצת אחרי שהקיץ נגמר והסתיו עוד לא ממש מתחיל, בזמן שלמעלה ולמטה כולם שוקלים מעשים כבמאזניים, מסתכלים אחורה, מביטים קדימה – אצל רובנו זהו זמן שעומד בסימן התחלה. אפילו אם אנחנו לא לומדים במערכת החינוך ואין לנו שנת לימודים שנפתחת, אפילו אם אין לנו חופש גדול, ואפילו אם אנחנו בכלל משתמשים רק בשנים הלועזיותבכל זאת. כולנו מתחילים משהו בזמן הזה.

אלא שאצלי נראה שכמה התחלות חדשות ומשמעותיות התנקזו כמעט לנקודה אחת; גם תחילת החיים האזרחיים, גם תחילת הלימודים באוניברסיטה, גם תחילת המגורים העצמאיים בירושלים, וגם, כמובן, תחילת השנה החדשה.

* * *

'שנה' זאת מילה מעניינת. נוהגים הרבה לדבר עליה, בייחוד בתקופה הזאת של רצף החודשים אלולתשרי. יש שקשרו אותה למשמעות של שינוי – לעשות דברים אחרת, שונים מאשר היו. נעמי שמר ייחלה אפילו בפזמונהּ הידוע, ש"יפה ושונה תהא השנה". אבל יש משמעות נוספת שנקשרת למילה 'שנה' – המשמעות של לִשְנוֹת, כלומר: לחזור שוב פעם.

מילה אחת, שתי משמעויות סותרות.

אז מה אנחנו עושים בעצם בשנה הזאת? משנים את מה שהיה ועושים דברים אחרת, או בעצם חוזרים על אותו מעגל, אותו לוח שנה, אותן חוויות בסיסיות, אותם דפוסים, רגשות, תגובות?

 

קראתי באיזה שהוא מקום טענה שהשנה לא מושווית דווקא למעגל, אלא לצורה הנדסית דומה, אך יחד עם זאת אחרת לגמרי – ספירלה. הספירלה, דמוית הקפיץ, אומנם נראית מעגלית, אך כל מעגל ומעגל שלה נמצא בעלייה מתמדת. מתונה – אבל עקבית. בכל פעם שאתה מגיע לנקודה שבה התחלת, אתה מוצא את עצמך באותו מקום בדיוק – רק מעט גבוה יותר.

וזה נכון.

אז אולי אנחנו חוזרים על אותו דבר: אותו קיץ, אותו חורף. אותם חגים. אותן תחנות בזמן. אותם משברים, אותן חוויות, אותם פחדים. אבל בכל פעם אנחנו מוצאים את עצמנו במקום מעט גבוה יותר מזה שהיינו בו בפעם שעברה. הזמן שעבר העניק לנו בכל זאת איזה שהוא נסיון, איזה שהוא חישול, איזה שהוא רווח. בכל זאת למדנו משהו. הפז"ם לא עוצר.

* * *

אז בנוסף לכל ההתחלות החדשות שכבר הזכרתי, אני מתחיל גם את הכתיבה בבלוג.

מה יהיה בו?

התכנית כרגע היא מאוד כללית – הגיגים, סיפורים אישיים, דעות על הנעשה בארץ ומחוצה לה. ושירים.

* * *

אח שלו: תתחדש.

* * *


מחלוקת התחלתית / גל כהן

בִּרְשׁוּתְכֶם, כָּל קְהַל-הַמַּאֲמִינִים
אַבַרֵר-נַא מַחְלֹקֶת-דִינִים
בֵּין רַשִׁ"י לְרַמְבַּ"ם
וּבֵין אַחְרוֹנִים

הַרַמְבַּ"ם אוֹמֵר וְלֹא מַקְשֶׁה כְּלָל:
שֶׁתֵּדַע: הַ תְ חָ לָ ה – לְ ע וֹ לָ ם בְּ קַ ל .

אוּלָם רַשִׁ"י קָדַם לוֹ, נוּ מַה לַעֲשׂוֹת,
וְאָמַר: שֶׁ כָּ ל הַ הַ תְ חָ ל וֹ ת קָ ש וֹ ת .
אֶת דִּבְרֵי הַמְכִילְתַּא הֵבִיא לְעֵזְרוֹ
בָּפֵּרוּשׁ שֶכָּתַב לְפָּרָשַׁת-יִתְרוֹ.

נִמְשְׁכַה הַמַחֲלֹקֶת וְרֹב קֹשִׁי וָעֹז בָּהּ
עַד הִגִּיעָה לִקְהַל-הַגּוֹיִם בְּאֵירוֹפָּה.

ווֹלְפְגַנְג גֶתֶה שָׁמַע וְאָחַז בָּמוֹשְכוֹת:
שֶׁתֵּדְעוּ – שֶׁ כָּ ל הַ הַ תְ חָ ל וֹ ת שְׂ מֵ ח וֹ ת !
וְהוֹסִיף וּפָסַק הַסוֹפֵר הַלָּה –
שֶׁתֵּדְעוּ: כָּ ל הַ תְ חָ לָ ה קַ לָ ה …!

גם שָׁמַע בּלֵייז פּסְקַאל וְהָלַך אַחַר רֹב:
בַּהַתְחָלָה – כָּ ל הַ דְּ בָ רִ י ם בְּ כִ י ט וֹ ב !

אוּלָם טֶרֶם בָּאַה עֵת, יְדִידִים,
לִפְתוֹר הַמַחֲלֹקֶת שֶבֵּין הַיְהוּדִים.

נִשְׁאֲרָה בְּעֵינָהּ וּתְמֶהִים לָהּ יִתְמָהוּ
עַד אֲשׁר יָבוֹא לְפָתְרָהּ אֵלִיָּהוּ.

דַּעַתִי אֲצַרֵף בִּרְשׁוּתְכֶם, בִּמְחִילָה:
אִם שְׁאַלְתֶּם אוֹתִי לְגַבֵּי הַתְחָלָה –
יוֹתֵר מֵהַאֶמְצַע אֵין הִיא קַלָה;
וְאוֹסִיפָה שֵנִית עוֹד לוֹמָר וְלִיסוֹף:
הַאֶמְצַע קָשֶה לֹא פַּחוֹת מֵהַסוֹף.


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1