(16/10/09)
בשבוע שעבר הודיעו וועדות הפרס, קבל עם ועולם, על הזוכים בפרס נובל בתחומים השונים: כימיה, פיזיקה, ספרות, שלום וכלכלה. מדינת ישראל רגשה כולה, ובצדק, כשהודיעו על בחירתה של פרופ' עדה יונת, "אחת משלנו", להיות כלת הפרס היוקרתי בעולם. כותרות חגיגיות עיטרו את דפי העיתונים, כתבות–צבע חשפו את עברה הדל והצנוע של הזוכה, והיא עצמה נקראה (וניאותה, יש לציין) לגשת לכל תכניות החדשות – חמש עם, שש עם, שבע עם, שמונה עם וכו' – ולספר לכולם בסבלנות ראויה לציון מהו בדיוק המחקר שערכה, איך היא מרגישה, מה לומדת הנכדה שלה וכמה טלפונים היא קיבלה מהבוקר.
עיתונאים כתבו – וכולנו הרגשנו – שזה גם הפרס שלנו; שפרס הנובל היוקרתי הזה לא שייך רק לפרופ' יונת, שהשיגה אותו בעמל רב במשך שנים, אלא שהוא שייך, במידה מסוימת, גם לנו.
אף על פי שאני מתגאה מאוד בהישגיה של יונת, וחושב שהם כמובן הישג לעם ולמדינה – אני לא חושב ככה.
לא, הפרס לא שייך לנו.
לא אני ישבתי במעבדות ימים כלילות. לא אני הקרבתי מעצמי, ואולי ממשפחתי, את המיטב והמירב של העשורים האחרונים. לא אני חוויתי את הקשיים של להיות אקדמאי בישראל.
אני? אני אפילו לא יודע מה ההבדל בין ליזוזום וריבוזום. למה מגיע לי פרס נובל?
לא, רבותיי. ההישג הוא שלה, ושל צוות החוקרים. לא שלנו. אל לנו לקחת את מה שלא לנו. בואו ניתן את הקרדיט למי שמגיע לו אותו, למי שהתאמץ, למי שנלחם, למי שגילה מסירות ומצוינות – ועשה את זה, אגב, בלי שום תמיכה מצידנו.
ומה היה קורה אם פרופ' יונת לא היתה מקבלת את הפרס? מישהו היה בכלל חושב להביע הערכה כלפיה על פועלה, על מאמציה, שעכשיו כולם אומרים עליהם הלל שלם (בברכה)? איפה היו כל זרי הפרחים לפני כן, בתקופות הקשות, בזמנים שהיו בעיות במחקר או עיכובים במימון, בימים שבהם אולי פרופ' יונת ושותפיה היו זקוקים להם יותר? איפה אז היו מחיאות הכפיים והתמיכה הציבורית?
ואם חצי שנה לפני קבלת הפרס היתה יונת נאלצת לסגור את המעבדה שלה מפאת חוסר תקציב, היינו מצייצים? היינו מוחים? היינו מרגישים נפגעים בשמה? היינו מוכנים לפתוח את הכיס? היינו מרגישים גם כן חלק מהמחקר, כמו שכולנו מרגישים עכשיו?
באותם ימים שמדענים ישראלים זוכים בפרסי נובל, נובלים חוגים שלמים, פקולטות, חוות מחקר. האקדמיה בישראל במצב לא טוב. מישהו פרץ למהדורת החדשות כדי למחות?
נראה שכאלה אנחנו: מאוד טובים בלטפוח על שכמו של המנצח, אבל ממש לא טובים בלתמוך בו עד שהוא מגיע לשם.
וזאת לא חכמה גדולה, בינינו.
* * *
בynet פרסם אהוד קינן טור דעה אישית, שטוען שפרופ' יונת זכתה בנובל לא בזכות המדינה ומערכת החינוך שלה – אלא למרות. הוא מבכה את מצב החינוך בארץ במלים האלה:
"מערכת החינוך שלנו מצמיחה כאן אזרחים חפים מכל ידע בסיסי במדע, אזרחים שאין להם שמץ של מושג מהי מולקולה, מהי אנרגיה, מהו זרם חשמלי, איך פועל מגנט, מהי קרינה אלקטרומגנטית, מהו גביש, מהו מלח, חומצה, בסיס, מהי חומצה אמינית, מהו חלבון, מהו תא חי, מהו החומר התורשתי שלנו, איך פועל מכשיר לייזר, איך בנויה מערכת השמש, מהי הנעה רקטית, מדוע מטוס כבד מהאויר יכול להתרומם, והרשימה אינסופית”.
(המאמר במלואו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3786695,00.html).
אגב, אם יימצא קורא שיודע להסביר אל–נכון את כל המושגים הנזכרים לעיל – מוזמן להגיב. בין הפותרים נכונה יוגרל פרס נובל.
ועכשיו ברצינות:
אני מצטרף לדבריו של קינן ומסכים איתם. אנחנו, הישראלים, כל כך גאים ב"גניוס היהודי", בזה שהיהודים הם הכי חכמים, הכי משכילים, הכי מצליחים; אבל כשזה מגיע אלינו, לילדים שלנו – אין דבר יותר רחוק מזה. אנחנו לוקחים קרדיט על חכמתם של יהודי העולם כולו בשם מדינה שההשכלה בה מדרדרת כל יום לשפלים חדשים, והכל מזלזלים בה בגלוי. האחים הקטנים שלנו גדלים לתוך ואקום השכלתי, ומתבגרים להיות אזרחים בורים וחסרי–כל מבחינה אינטלקטואלית.
אבל יש משהו שמדאיג אותי יותר.
מה לגבי חוסר–כל ערכי? האם זה לא יותר חשוב?
יותר מפריע לי שתלמיד כיתה י"א דוקר, אונס, תוקף, מאשר שהוא לא יודע לנתח פרבולה.
חורה לי יותר חוסר התרבות מאשר חוסר ההשכלה, גסות הרוח קשה יותר מדלות המוח.
הדור שגדל כאן גדל לא רק לרדידות מחשבתית ולחוסר השכלה, אלא גם, ובעיקר, אל תוך פשיטת רגל מוסרית. אין ערכים, אין אידיאולוגיה, אין כלום.
ועדיף לי תלמיד שלא יודע איך נוצרים גבישים, אבל יודע איך נוצרה התרבות שלו כיהודי. תלמיד שלא מכיר את שורשי הפיסיקה, אבל מכיר את השורשים שלו, מודע להם, ולא גדל – גם בתחום הזה – בואקום. בימינו תלמידים לא מכירים מושגי יסוד ביהדות, בהיסטוריה של עם ישראל, בעולמנו הרוחני, ערכי, תרבותי. "ריק מוחלט", אם להשתמש שוב במושג מדעי.
כמובן שיש נוער מצוין, חכם ושאפתני, שאנחנו פוגשים כל יום – אבל האחוז שלהם הולך ויורד. הם הולכים ומתמעטים. הרוב הולך עם הזרם – והזרם הוא עכור, יש לציין.
אז מה עושים?
צריך להשקיע בחינוך, אבל לא רק בכסף – אלא גם בנשמה. להבין שדור העתיד זה מי שנהיה; שהילדים שהיום מדשדשים להם בכיתה ז' יהיו השרים וחברי הכנסת שלנו. להבין שבעוד 20 שנה לא יהיו שום זוכי פרס נובל אם לא נקדיש חשיבות לנושא החינוכי. ויותר מזה – אם פשיטת הרגל תימשך, המדינה הזאת ח"ו לא תוכל להתקיים. כי כל היתרון שלנו על פני מדינות העולם היה היתרון האיכותי, אותו מוח יהודי ישן וטוב. כי מבחינה כמותית – בייחוד כסף – שאר המדינות עולות עלינו. כן, כן, גם איראן. צה"ל מנצח "בזכות האדם שבטנק". בזכות הערכים והמחשבה. אם שניהם ילכו פייפן בדורות הבאים, אני לא רוצה לדמיין מה יעשו מאיתנו.
* * *
עם כל זאת צריך לזכור שבמערכת החינוך יש אנשים מצויינים, כשרוניים ומסורים לעבודתם. לא כולם, נכון, אבל יש. ובין שורות התלמידים יש לא מעט ילדים טובים, סקרנים, בעלי יכולת. לא כולם, נכון, אבל יש. ויש הרבה אנשים – בכל הגילאים – שעושים מעשים טובים, עוזרים לזולת, מתנדבים, מטים שכם לעזרה, ואף מקדישים עצמם למען מטרות נעלות.
ראייה מפוכחת לא מתעלמת מזה, מהפוטנציאל האדיר, מהטוב והיפה שצומח מהארץ הזאת.
אסור לתת לתחזיות שלמעלה להפוך להיות "נבואות זעם"; לא כך צריך לתפוס אותן. צריך לתפוס אותן כתמריץ למעשה, לשינוי באורחות החשיבה, ולפעולה. התחזיות האלה צריכות דווקא לעודד אותנו להיות אופטימיים – כי אחרי תחזיות כאלה, מי יגיד שלא צריך להשקיע בחינוך…?
לחיי הנובל הבא, וברכות לפרופ' יונת.
* * *
אח שלו: תהיה קצת איזי.
* * *
שכן חדש / גל כהן
"ברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום". (סוכנויות הידיעות, 9/10/09).
בְּהֵיכַל-הַתְּהִילָּה שֶל שְׁלוֹמוֹת-הַעוֹלָם
וּגְדוֹלֵי-שֵׁם אֲשֶר בַּתֵּבֵל
תִּמְצְאוּ נִצָּבִים עַל עָמְדָם, בגֹּדְלָם,
אֶת זוֹכֵי פְּרַס הַאַלְפְרֶד נוֹבֶּל.
כָּל אֶחָד תּרוּמָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת הֵרִים
לְשָׁלוֹם עוֹלָמִי וְחֵרוּת
וְעַל-כֵּן כְּבוֹד-שְׁמָם, כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים,
לְתִּפְאֶרֶת עַל לוּחַ חָרוּט.
שָׁמָּה וִילְסוֹן נִמְצָא, מְיֻגָּע עַד אֵימִים
מִנְסוֹת לְהַגְּשִים חֲלוֹמוֹ –
לְהָקִים בָּעוֹלָם חֶבֶר שֶׁל לְאֻמִים
וּבְכָךְ קָנַה לוֹ עוֹלָמוֹ.
שָׁם נִמְצֵאת לְצִדּוֹ גַּם הַאִמָּא תֶרֶזַה
– לְחֶסֶד הִקְדִישָה עַצְמָה;
לְרַפֵּא נִדְכָּאִים בְּלִי הֶבְדֵּל גּוֹן וָגֶזַע
בְּכָל שַׁעַל עַל פְּנֵי אֲדָמָה.
עַל יָדָם גוּרְבַּצ'וֹב נֶעֱמַד בִּיקָרָא
– נֶאֱזַר בִּגְבוּרָה גִּדְעוֹנִית –
שֶׁכִּבָּה בְּיָדָיו אֶת הָאֵשׁ הַקַרָה
וּמָנַע מִלְחָמָה גַּרְעִינִית
וְרָבְתָה הַחֶבְרַיָא הַזֹּאת בָּאוּלָם –
אֲסֵפַת-זוֹכֵי-פְּרַס-הַנּוֹבֶּל;
וְלִמְנוֹת אֶת כֻּלָּם וְאֶת כָּל פָעֳלָם
עוֹד יִקַּח לָנוּ חֲצִי-יוֹבֵל.
אַךְ לפתע כָּרוֹז לָאוּלָם אָץ-נִדְחַק –
שֶׁהָיָה הַחָלָל מְגֻדָּש –
וְקָרָא: סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ הַמָּקוֹם
לְזוֹכֶה הַנּוֹבֶּל הֶחָדָשׁ!
וְהָיָה מְדָחֵק הַכָּרוֹז אֶת כֻּלָּם –
רוֹפְאִים בְּלי גְּבוּלוֹת, אְֶמְנֶסְטִי, קִינְג –
אֶל קִירוֹת-הָהֵיכָל, אֶל קְצוֹת-הָאוּלָם
לְפַנּוֹת דֵי מָּקוֹם לַמַנְהִיג.
וְהִמְשִׁיךְ עוֹד בְּמַעֲשָׂיו, זֶה, הַלָּה
– הַקָּהָל נֶאֱלְמוּ שָׁמָּה אֵלֶם –
עַל קִירוֹת-הָהֵיכָל פְּרוֹפָּגַנְדָּה תָּלַה
וְהֶעֱמִיד בְּתוֹכוֹ גַּם צֶלֶם
אָז נִכְנַס הַזּוֹכֶה הֶחָדָשׁ, קְצָת נָבוֹשׁ,
וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא שֶהֻכַן לוֹ מֵרֹאש.
זֹאת לִשְׁאוֹל לֹא נָעִים – לָחַשׁוּ הַקָּהָל:
מִי הוּא-זֶה הַשָּׁכֵן הֶחָדָשׁ בָּהֵיכָל?
מִי אֲתָּה, כְּבוֹדוֹ, וּמֵאַיִן בָּאתַ,
וְעַל מַה זֶּה הַפְּרָס הֶחַשׁוּב קִבַּלְתָּ?
אָז עָנָה:
אֶת זֶה הַפְּרָס, זוֹכִים יְקַרִים,
קִבַּלְתִּי בִּזְכוּת ד י ב ו ר י ם.
*
וְנִיחַא לַנוּ, אַךְ זֹאת הַפַּעַם,
לוּ הָיוּ לְפָחוֹת דיבורים שֶל טַעַם…!
* * *
רגעים 