רגע עם… אירנה סנדלר

(הערת מערכת: חלק מהניסוחים בפוסט נוסחו מחדש אחרי פירסומו. השיר מובא בנוסח המקורי).

 

השעה היא שעת לילה. מאוחר. אני, כרגיל, דוחה את שיעורי הבית. נכנסתי לתיבת המייל לראות אם יש משהו חדש,

וראיתי מכתב ובו משהו שמזכיר סוג של פלייר

אלקטרוני, שמופץ ברבים. אמיר, למרבה המזל, שלח אותו אליי.

הפלייר היה התמונה הזאת:

(כהערת ביניים יצויין שאני דווקא מעריך את אל גור על פועלו ומחשיב את המאמצים להצלת הסביבה והמצב הפלנטרי; בכל מקרה עם שאר המגמה של הפלייר אני די מסכים.)

הפלייר הזה גרם לי לחשוב כמה וכמה מחשבות, בסופו של אותו יום שלישי הקודם, שהיה בחלקים גדולים ממנו – מה לעשות – לא כזה להיט. חשבתי כמה אומץ, כמה עקשנות, כמה חוצפה היתה צריכה לגייס האישה הזאת, עובדת העייריה אירנה, כדי להבריח מהגטו מס' אסטרונומי כזה של ילדים, במשך זמן רב, מתחת לאפו הארי למדיי של הגסטאפו, ושאר המנגנונים הנאציים שהיו סובבים בוארשה כל אותה העת.

חשבתי לרגע על העובדה שבשביל להיות חסיד אומות עולם – ועוד אחד הגדולים שבהם (מהבחינה הכמותית לפחות) – אתה בכלל לא צריך להיות מה שאנו מכנים היום, בטעותנו כי רבה היא, 'אדם גדול': אתה לא חייב להיות קרדינל בכיר ומעלה או שגריר שבדי כדי להציל חיים של אלפים. אתה יכול להיות גם, סך הכל, עובד בעירייה, בלי יותר מדי השפעה בעיר הכבושה, ולשנות למעשה את עולמם של 2500 בני אדם. כמה השפעה, כמה כוח, יש לאדם אחד מהשורה. בהחלטה אחת אמיצה הוא יכול להפוך את סיפורם של מאות ואלפי אנשים מסיפור של ייסורים ומוות לסיפור של חיים והמשכיות.

חשבתי על כל אלו שניצלו, ועל הילדים שנולדו להם, ועל הנכדים, ועל ההשפעה שלהם על העולם, והגעתי למסקנה הפשוטה והמתבקשת: בלי ההעזה וההחלטה הפרטית של אותה גב' אירנה סנדלר, ממחלקת הסעד בעיריית וארשה – כל הדברים האלה לא היו קיימים! הכל בזכות אישה אחת שבחרה לעשות את המעשה הלא הגיוני.

חשבתי גם עליי

.

האם אני הייתי עושה דבר כזה? האם בהינתן חס ושלום התנאים הנוראיים ההם, הייתי מוכן לסכן את עצמי כדי להציל אחרים?

וחשבתי גם על התרבות שלנו, על סמליה וגיבוריה

.

חשבתי עד כמה אנחנו, בהכללה גסה אך מה-לעשות-נכונה, מעריצים 'סלבס': אנשים שיודעים לשיר, ולרקוד, ולשחק, ולקפוץ (ואולי אפילו לכתוב)  – אבל כמה מאיתנו מעריץ אנשים טובים? התרבות שלנו מקדישה להם, במקרה הטוב, ידיעת צבע אופטימית בעמוד האחורי של המוּדעות, המקום שאנו מגיעים אליו רק כשנמאס לנו לשמוע על כל הרע שמסביב. אבל כמה מאיתנו מרימים לכבוד אנשים כמו גב' סנדלר נס ודגל? מי היה מקים להם פייג' בפייסבוק?

רובנו נוטים להעריך את ההישגיות; לא את  הערכים. אנחנו אוהבים את השואו, לא את המהות. אנחנו רוצים לראות זיקוקין די נור, ולא דם, יזע ודמעות.

וחשבתי לרגע, שאולי מעל כל גיבורי השרירים, השירים והריאליטי, צריך להתנוסס שמה של אירנה זאת, ועשרות אלפים כמותה, בתור מופת רוחני–ערכי, גיבורת תרבות אמיתית, אישה שבאמת ראוי להעריץ

.

 

* * *

אח שלו: חלאס.

שיר-תהילה אנונימי / גל כהן

כְּבָר שִׁירִים נִכְתְּבוּ. כְּבָר הַדְּיוֹ נִשְׁתַּפַּךְ.
כְּבָר חֻבְּרוּ תְּהִלּוֹת עַל רַבִּים, אַנְשֵׁי שֵׁם;
אַךְ מִזְמוֹר כְּמוֹ זֶה, אָנוֹנִימִי כָּל-כָּך
לֹא זָכָה בְּיָמֵינוּ לְהֵירַשֵם.

נִכְתְּבוּ כְּבָר שִׁירִים עַל אַנְשֵׁי קְרָב וָדָם,
עַל אוֹתָם שֶאֲחְזוּ בַּפִּגְיוֹן וּבַחֶרֶב
גַּם עַל מִי שֶיָּצְאוּ לְבַדָּם אֱלֵי-יָם
וְעַל מִי שֶמָשְׁלו בְּמַלְכוּת-לְלֹא-עֶרֶב

כָּךְ רָאוּי. כָּךְ יָפֶה. לוּ יוּשַׁר גַּם שִׁירָם
בְּלִי זִיּוּף וּבְלִי צִינִיּוּת-מַה קַנְטְרָנִית
אַךְ יָפֶה יוֹתֵר לוּ לְצִדָּם אַף יוּרַם
אֵיזֶה דֶּגֶל וָשִׁיר לְאוֹתָהּ אַלְמוֹנִית

שְׁמָהּ אִירֶנָה. נוֹלְדָה בִּתְחִילַת-הַמֵּאָה.
בּאוֹטְבוֹצְק, פֶּלֶך-וַארְשַה. דָּתָה: קָתוֹלִית.
אִשָּׁה פּוֹלָנִית וְשָׁרְשִׁית וְגֵאָה
מִקְצוֹעַהּ: עֲבודָה-סוֹצְיָאלִית.

סַךְ הַכֹּל, כָּל-כֻּלָּהּ, עוֹבֵדֶת-עִירִיָּה.
עַל עָמְדָהּ נֶעֱמְדָה וּמְאֹד הִתְעַקָשָה –
עַל-אַף חֹסֶר-נוֹחוּת וּבְעָיוֹת-תַּבְרוּאָה –
לִיכַּנֵס לָהּ הַיְשֵׁר לְסִמְטוֹת גֶּטוֹ-וַארְשַה.

וּכְעוֹבֵדֶת-עִירִיָּה, בּשֵׁם הַקוֹנְסוּלְטַצְיָה –
קִבְּלַה אַשְׁרָת-כְּנִיסָה
כּמֻמְחִית לאִינְסְטַלַצְיָה.

לֹא הֵנִיסוּ רֵיחוֹת, לֹא סַפֵק-מַחֲלוֹת
לֹא צַחְנָת-הַמֵּתִים וְלֹא פַּחַד-הַמָּוֶת
אֶת אוֹתָהּ הַאִשָּׁה הַיוֹשְׁבָה בַּחַלּוֹן
ורוֹאָה אֶת אָחִיה קוֹרֵא מִצַּלְמָוֶת.

וְאַבְנֵי-רְחוֹב-לֶשְנוֹ יִהְיו-נָּא עֵדָי,
אֵיך עָמְדָה בִּשְׁעַרָם בְּלֹא-מוֹרָא-גֶּסְטַפּוֹ
וְהַנַאצִי שׁוֹמֵר-הַמַחֲסוֹם בְּוַדַּאי
אָז שָׁאַל, לֹא מֵבִין,
"מַה בִּכְלָל הִיא עוֹשָׂה פֹּה?”

וְהִיא תִּכָּנֵס, נְהוּגָת-מַשָּׂאִית
וּבָהּ כָּל הַכֵּלִים הַעוֹשִׂים בַּמְּלֶאכֶת.
לְעָצְמָה תַּעֲנֶה, בִּלְחִישָׁה חֲשָׁאִית:
"לְהַצִּיל בְּ נֵ י – אָ דָ ם אֲנִי הוֹלֶכֶת”.

הִיא עָשְׂתָה מְלַאכְתָּהּ אָז בְּטֹרַח גָּדוֹל
וְאַרְגַּז-הַכֵּלִים בְּיָדֶיה נִתַּן
וּבְרֶגַע שֶלֹּא הִסְתַּכֵּל הַשָּׂטָן –
יְלָדִים חִישׁ הִבְרִיחַה אֶל תָּא-הַמִּטְעָן

הִיא הִסְתִּירָה אוֹתָם נֶחְבָּאִים לַכֵּלִים
וּלְבוּשׁ-שַׂק לְמַסְוֶה אָז פַּרְשָׂה עֲלֵיהֶם
וְשׁוֹמְרֵי-הַחוֹמוֹת – מֵאֵימַת-הַכְּלָבִים –
לֹא יִקְרְבוּ אֲלֵיהֶם.

וְאֶל מוּל רְשִׁימוֹת שֶׁל מִשְׁלוֹחַ וְהֶרֶג
גַּם אִירֶנָה בָּנְתָּה רְשִׁימָה לְתִפְאֶרֶת:
שָׁם כָּל יֶלֶד כָּתְבָה עַל פִּתְקָה
וְהִסְתִּירָה אוֹתָן בְּצִנְצֶנֶת.

יוֹם לְיוֹם, קַו-לָקָו, יֶלֶד יֶלֶד
נִצְבְּרוּ בָּהּ אַלְפַּיִם חָמֵש מְאוֹת פֶּתֶק!

הַשּׁוֹאָה נִגְמְרָה. דָּמְמוּ אַרְטִילֶרְיוֹת.
וְחָזְרוּ הַשִּׁירִים לְזַמְזֵם לְעַצְמָם
עַל אוֹתָם גִּבּוֹרִים בְּבָלָדוֹת וְאָרִיוֹת.
אַךְ שִׁירָהּ שֶׁל אִירֶנָה שֶׁלָּנוּ דָּמַם.

כִּי כֻּלָּם מַכִּירִים שְׁמוֹת גְּדוֹלִים בַּתֵּבֵל
נְשִׂיאִים, מַמְצִיאִים, וְזוֹכֵי פְּרַס-נוֹבֶּל
אַךְ אֵין אִישׁ שֶׁמַּכִּיר גַּם אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַהִיא
שֶהַצִּילָה אַלְפֵי-נְּשָׁמוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן נִהְיֶה לָה אֲנַחְנוּ לְקוֹל.
מִלּוֹתֵינוּ יִּהְיו לָה לשיר.
זֶמֶר-עַם, שִׁיר-הַלֵּל, שֶיֻּשּׂא בּפִי-כֹל
וְקוֹלוֹ יֵלֵך בְּכָל הָעִיר.

יַעֲלֶה וְיִגְבַּה עַל גּוֹרְדֵי-הַשְּׁחָקִים
עַל גִּשְׁרֵי-מֵיתָרִים וְאַנְטֶנּוֹת
יַעֲלֶה מִבָּתִּים וְגַנֵּי-מִשְׂחָקִים
וְקוֹלוֹ יַעֲלֶה, יַעֲלֶה עוֹד

יַאֲמִיר וְיַגִּיע לַגֹּבַהּ, לַגֹּבַהּ
הָרָאוּי
לְאִירֶנָה סֶנְדְלֶרוֹבַה.

רגע עם… להיות סטודנט [1].

(3/11/09)

 אז זהו, אני פה. וכולם פה. וזה מתחיל. עוד נקודה חשובה ומשמעותית ברצף ההתחלות החדשות של התקופה האחרונה. עוד צעד ראשון, קטן–גדול, בעולם חדש.

במוצ"ש שלפני תחילת הסמסטר לקחתי את אחרוני התיקים הכבדים, העמוסים, לנמל התעופה. אמא ואבא באו איתי. אבא הסיע אותנו לשדה; אמא מצאה עגלת–מטען. נכנסנו, עברנו, הגענו לאולם האחרון לפני העלייה למטוס. או אז גיליתי, ברגע האחרון, ששכחתי את תעודת הסטודנט – אותה תעודה חדשה שנתווספה אך לפי כמה ימים למאגר כרטיסי החובה שלי – על המיטה בחדר. כנראה שלא התרגלתי עדיין לחשוב על עצמי בתור סטודנט.

אנשים על ידינו כבר החלו עולים למטוס. אבא נלחץ, יצא בהול הביתה להביא את הכרטיס. “יש עוד הרבה זמן עד ההמראה, אל תדאגו", אמרו שומרי הסף. אבא חזר ובידו התעודה. יצאנו שלושתנו לעבר המטוס, שהיה מהדגם הגדול יותר. נפרדנו ליד המדרגות. עליתי למטוס, כשבראשי עדיין המחשבות הטכניות–משהו: צריך להגיע לבן–גוריון בערך בעשר, משם צריך ללכת ברגל לצומת אל–על, שמה לחכות לקו לירושלים, ואחר כך לתפוס אוטובוס להר הצופים. אני חושב שעל החששות לא חשבתי – רק חשתי אותן.

התיישבתי במושב שנתנו לי, אי שם בירכתי–המטוס. המראנו מעל אילת, אותה עיר קטנה הנושקת לים, המקום בו גדלתי, התעצבתי, הייתי למי שאני. אורותיה הקטנים חלפו על פנינו מהרה ופינו את מקומם למדבר הגדול. נגן הMP שלי בחר לנגן לי דווקא שיר של אהוד בנאי. השביל הזה מתחיל כאן.

לא עברו מספר דקות והדיילת כבר עברה עם העגלה. נסטי או מים. לקחתי נסטי, משקה של חיילים. שתיתי לרווייה. לא עברו כבה דקות ושוב נדלק השלט. הידקתי את החגורות, ונחתנו. טיסה מהירה על פני כמה מאות קילומטרים, כמדומני, ומשהו כמו 22 שנה.

אחרי שהגענו לבן–גוריון לקחתי שוב עגלה. חיכיתי ליד המסוע עד שהתחיל להסתובב. נזכרתי בהברקה של הבדרן אבוקסיס – המזוודה הראשונה במסוע היא אף פעם לא שלך. גם לא השנייה. הן לא של אף אחד – 20 הראשונות זה בכלל מפלסטיק. אבל התיק שלי הגיע בסוף. הטענתי אותו על העגלה, והחלתי מגלגל את דרכי החוצה.

בן גוריון נראה אחרת בלילה. אני לא יודע מה פולה היתה אומרת על זה, אבל ממש קשה להכיר אותו. שאלתי את השומר ביציאה מהטרמינל איך להגיע לצומת אל על, למרות שכבר הלכתי בדרך לשם כמה פעמים לאור יום. לבדי, בלי נפש חיה בסביבה, התחלתי ללכת בדרך החשוכה והאמורפית משהו לתחנת האוטובוס המיוחלת, טעון בתיק–מחשב עם רצועה האומרת להתפקע, ושני תיקים כבדים ומלאים לגמרי על עגלה שלא פשוט להסיע אותה. לא יכולתי שלא להזכר, להבדיל, בהוא עם העגלה, המזוודות והכלוב עם התנשמת.

וכך, בין דגניה לכינרת של נמל התעופה, התחלתי לחפש מדרכות: מי שתכנן את דרכי הגישה בנתב"ג כנראה לא חשב על הולך רגל בודד, עם מטען חורג, שצריך להגיע מהטרמינל ליציאה עצמה בעגלתו ובתרמילו. מדשאות היו – אבל זה כמעט בלתי אפשרי להנהיג עליהם עגלה.

בסופו של דבר הגעתי לש.ג. היוצא מהנמל, שם השארתי את העגלה, הטענתי את כל הכובד העצום על עצמי – את התיק הגדול המלא עד אפס מקום על גבי, התיק ה'קטן' שלא היה בו מקום לסיכה מקדימה, והתיק הבעייתי עם המחשב הנייד – טוב, אני כבר לא זוכר איך הצלחתי לקחת אותו.

מהש.ג. לצומת אל-על יש הליכה של כמה דקות, במהלכה חוצים פס רכבת. ההוא עם התנשמת שוב עבר בזכרוני. כבישים ריקים של מוצאי שבת נמתחו להם עד הר הצופים. עליתי על הקו ירושלימה, ובדרך ניסיתי לקלוט עם המחשב הנייד רשתות חולפות. כשהגעתי למעונות כבר היה מאוחר. והיום למחרת היה היום הראשון שלי באוניברסיטה.

* * *

תם ולא נשלם…

* * *

אח שלו: עוד פעם: מה אמרת שאתה לומד??

* * *

יום חג / גל כהן

"זהו יום חג להשכלה הגבוהה ששנת הלימודים נפתחה ללא איומים והשבתות" (טרכטנברג, יו"ר ועדת התקצוב והתכנון).

אַחֵינוּ כָּל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, שְׁמָעוּ,
בַּפְּזוּרָה וּבְצִיּוֹן כְּאֶחָד!
בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת עֲלֵיכֶם בָּאוּ
(וְזוֹ אַף טוֹבָה בִּמְיֻחָד):

כִּי מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ
וְהֵבִיא גְּאֻלָּה בְּעִתָּהּ
גַּם הֵנִיחַ לִפְתֹחַ אֶת שְׁנַת לִמּוּדֵינוּ
בּלֹא אִיּוּמֵי הַשְׁבָּתָה.

קִרְאוּ חַג בָּרַבִּים, קַדְּשׁוּ עֲצָרָה
וַעֲשׂוּ פִּרְסוּמֵי-דְּנִסָּא!
שֶהַרֵי כַּדָּבָר הַזֶּה טֶרֶם קָרָה
כְּבָר כַּמָּה עָשׂוֹרִים וּמֶחְצָה.

כָּךְ נִשְׁלַח מֵהַכְּנֶסֶת בִּידֵי הָרָצִים
בַּסְּפָרִים וְגַם בְּאִגֶּרֶת
לְכָל בְּנֵי בַּת עַמִּי אֲשֶׁר נִמְצְאִים
בַּפְּרָזוֹת, בַּכְּפָרִים וּבַקָרֶת.

וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים לִהְיוֹת חוֹגְגִים
זֶה הֶחָג כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה לְעוֹלָם –
לֶאֱכֹל מַשְׁמַנִּים בֹּו וּשְׁתוֹת מַמְתַּקִּים
וְזִכְרוֹ לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

רַק אֶחָד שֶקִבֵּל הַמִּכְתָּב אָז מָחָה
וְאָמָר לְעַצְמוֹ: “דְּבַר-מַה פֹּה לֹא נִרְאָה לִי –
לָמָּה לָנוּ לִשְׂמֹחַ אֶת זֹאת הַשִׂמְחָה
על דָּבָר שֶהִנּוֹ כֹּה  בַּ נָ א לִ י ?”

וְעַנוּ :
כִּי היינו לְרֶגַע סוֹף-סוֹף
מְדִינָה
נ וֹ רְ מָ לִ י ת.