הוא נמצא שם כבר שנים. למעשה, משנות החמישים ועד ימינו אנו. בלוֹק איתן ויציב של ניקיון ירוק ורענן, כבר יותר משישים שנה. סינטבון.
זה אחד המוצרים היחידים שהאריזה שלהם, כך נדמה, לא השתנתה מעולם: כמו האריזה של וופלים "הדר", מרגרינה "בלו-בנד" או כמו ה'נייר' של הקרמבו. יש מעט מאוד מוצרים עם מעמד נצחי שכזה. בימינו, כשאריזות, טעמים, דעות ומתכונים משתנים כל עונה (כמו שאוהב לומר הבדרן ההוא, אבקסיס: "מהדורת חורף!"), יש כבוד למוצר שמחזיק מעמד, כמו שהוא, בלי להתחנף לגלי האופנה החולפים ובלי לעשות פליקלקים באוויר כדי לזכות בתשומת לבנו הרגעית. הוא בא, כמו שהוא, עושה את העבודה וזה הכל. לא מלביש את עצמו בגרפיקה חדשנית, לא ממלא את עצמו בפסיפלורה. בצניעות הוא עושה את עבודתו וחוזר למקומו הנצחי, שתוקן לו, כך נראה, מששת ימי בראשית.
על פי הכתוב כאן, בגלובס, המוצר הוא הצלחה מסחרחרת: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=102803. נראה שהשנים עשו לסינטבון רק טוב, והוא מצליח מאוד במכירות, מביס מוצרים אופנתיים בהרבה ומתוקשרים הרבה יותר.
מעניין לראות שאין פרסומות לסינטבון. אתם לא תפגשו אותו בפריים טיים, או ב30 העמודים המעצבנים הראשונים של המוסף המרכזי בעיתון. למעשה, אתם תמצאו אותו בעיקר בשני מקומות: על מדף נמוך ושכוח במחלקת הניקיון של הסופרמרקט, ואצל אמא שלי ליד הכיור במטבח.
נדמה שהוא תמיד היה שם. כשבנו את המטבח בבית שלנו אמא כבר תכננה: אוקיי, פה אני אשים את הסינטבון. והוא נשאר שם, תמיד. אני לא יודע באיזה קצב תחלופה, בעצם, עכשיו כשחושבים על זה – אבל תמיד ישנו שם סינטבון. לא תמיד שמים אליו לב. אתה בא, שוטף ידיים עם סבון נוזלי, הולך. מדי פעם נח מבטך על קפסולת הזמן הזאת, שיושבת שם בצד, ומשהו בך, איכשהו, נח גם כן.
יש בו משהו נעים, מרגיע, בסינטבון הזה. דבר ראשון: אם עשית טעות, אם קלקלת הכל, אם יש כתם אדום צורם על החולצה הלבנה והחגיגית שהיא הנפש שלך, ואם אף מכונת כביסה חדשנית כבר לא עוזרת– הסינטבון הוא הנחמה והפתרון. יש על מה לסמוך. הסינטבון, אולי, הוא כמו מועד ב'; הוא סמל לאפשרות לתקן, לנקות, למחוק, לנסות לשפר, להיות כמו חדש. כשכל הדברים הממוכנים נכשלים, הוא יחכה לך שם, וכשתאסוף אותו יד לכביסה ידנית, מיושנת, הוא יסביר לך פנים כתמיד.
זהו הדבר המרגיע השני שבו. התמידיות. יש משהו נצחי בסינטבון – הוא תמיד יהיה שם: באותה צורה, באותו מקום, באותו שקט, באותה צניעות, באותה יעילות ומקצועיות, באותו חן.
* * *
אח שלו: יש לבן ויש לבן.
* * *
המנון לסיטנטבון
(או: שיר הכביסה העברי) / גל כהן
חָלְפוּ עַל פָּנָיו כְּבָר שָׁנִים בְּהָמוֹן
וְרֵיחוֹ שֶׁל כְּבָסִים אוֹ נִיחוֹחַ-לִימוֹן
אִם זָקַן הוּא זָקֹן – מִסַּבּוֹן עַד סַבּוֹן
לֹא קָם עוֹד בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ
כְּסִינְטָבּוֹן.
כַּמָּה צָנוּעַ, וְתָם, וְנִפְלָא הוּא:
לֹא נָס לֵחֹו וְלֹא רָמוּ עֵינָיו.
הַסְקָרִים לְשׁוֹנָם בְּתַדְהֶמֶת בָּלָעוּ –
הוּא נִצֵּחַ בְּזֹקֶן אֶת כָּל מִתְחֲרָיו!
וְהַשּׁוּק מְצַפְצֵף וְרוֹעֶשׁ, כְּמוֹ ג'וּנְגֶל.
כָּל מוּצָר בַּמֵרוֹץ אֶת נַפְשׁוֹ מְחָרֵף.
אַךְ הִנֵּה סִינְטָבּוֹן בְּלִי בּוֹן-טוֹן וּבְלִי גִ'ינְגֶל
משיג בְּקַלוּת נִצָּחוֹן גּוֹרֵף.
וְחוֹלֵף הָעוֹלָם, מְשַׁנֶּה אֶת פָּנָיו
מִשְׁתַּנָּה הַקַטְנוּת, מִשְׁתַּנָּה גַּם הַגֹּדֶל
גַּם זָנָב יִהְיֶה רֹאשׁ וְהָרֹאשׁ לְזָנָב –
הוּא יָנוּחַ נִצְחִי כְּמוֹ הָיָה אֶבֶן-כֹּתֶל.
וְגַם אִם תִּתְעוֹרֵר יוֹם אֶחָד וְתַבִּיט
עַל רְאִי שֶׁבְּקִיר וּדְמוּתְךָ לֹא תַכִּיר
וְגַם אִם תִּדַּרְדֵּר לְתַחְתִּית הֶחָבִית –
הוּא יַמְתִּין לְךָ שָׁם, כְּחָבֵר וּמַכִּיר
סְעָרוֹת תַּעֲבֹרְנָה בֶּחָלֶד – וְהַס
וְדַפֵּי-עִתּוֹנִים יַחֲלֹפוּ מַהֵר.
וְהַכֹּל מִסָּבִיב יִהְיֶה כְּבָר נִמְאָס –
רַק סַבּוֹן-הַכְּבִיסָה בִּמְקוֹמוֹ יִֹשָּאֵר
מַה רַבּוֹת הוּא עָבַר, מַה קְמַטָיו חֲרוּצִים,
וְכַמָּה מִלְחָמוֹת, מֶמְשְׁלוֹת, מַשְׁבְּרִים!
בָּעוֹלָם שֶׁל הַיּוֹם, מְרֻבָּה-עֲרוּצִים
כָּל בְּלוֹקָד שֶׁכָּזֶה יֵשׁ עַל נֵס לְהָרִים!
וַאֲפִילוּ יָשָׁן הוּא וְלאֹ מְעֻדְכָּן
וַאֲפִילוּ שֶׁאֵין לוֹ בִּטְוִּויטֶר עַמּוּד
בְּכָל זֹאת הּוא לִוָּה אֶת כֻּלָּנּוּ עַד כָּאן
ובְכָל זֹאת יֵשׁ אֵיזֶה-דְּבַר-מָה בּוֹ חֲמוּד.
וּמַדּוּעַ נֹאהַב כָּל כָּךְ לְהִתְרַפֵּק?
וּמַדּוּעַ וְלָמָּה נוֹסְטָלְגְיָה זוֹ לָנוּ?
כִּי בְּכָךְ לעַצְמֵנוּ תִּקְוָה נְסַפֵּק:
אִם שָׂרַד כָּכָה הוּא – יֵשׁ תִּקְוָה לְכֻּלָּנּוּ…
*
אָז נַצְדִיעַ לְךָ, מִדָּרוֹם עַד צָפוֹן
וְלִכְבוד שִׂמְחָתְךָ גַּם נַגִּישׁ זֵר וַפֶרַח.
לְחַיֵּי הַשָּׁנִים הָבָּאוֹת, סִינְטָבּוֹן,
לְחַיֵּי הַכְּבִיסוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!
רגעים 