ארכיון עבור פברואר, 2010

רגע עם… סינטבון.

 

הוא נמצא שם כבר שנים. למעשה, משנות החמישים ועד ימינו אנו. בלוֹק איתן ויציב של ניקיון ירוק ורענן, כבר יותר משישים שנה. סינטבון.

זה אחד המוצרים היחידים שהאריזה שלהם, כך נדמה, לא השתנתה מעולם: כמו האריזה של וופלים "הדר", מרגרינה "בלו-בנד" או כמו ה'נייר' של הקרמבו. יש מעט מאוד מוצרים עם מעמד נצחי שכזה. בימינו, כשאריזות, טעמים, דעות ומתכונים משתנים כל עונה (כמו שאוהב לומר הבדרן ההוא, אבקסיס: "מהדורת חורף!"), יש כבוד למוצר שמחזיק מעמד, כמו שהוא, בלי להתחנף לגלי האופנה החולפים ובלי לעשות פליקלקים באוויר כדי לזכות בתשומת לבנו הרגעית. הוא בא, כמו שהוא, עושה את העבודה וזה הכל. לא מלביש את עצמו בגרפיקה חדשנית, לא ממלא את עצמו בפסיפלורה. בצניעות הוא עושה את עבודתו וחוזר למקומו הנצחי, שתוקן לו, כך נראה, מששת ימי בראשית.

על פי הכתוב כאן, בגלובס, המוצר הוא הצלחה מסחרחרת: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=102803. נראה שהשנים עשו לסינטבון רק טוב, והוא מצליח מאוד במכירות, מביס מוצרים אופנתיים בהרבה ומתוקשרים הרבה יותר.

מעניין לראות שאין פרסומות לסינטבון. אתם לא תפגשו אותו בפריים טיים, או ב30 העמודים המעצבנים הראשונים של המוסף המרכזי בעיתון. למעשה, אתם תמצאו אותו בעיקר בשני מקומות: על מדף נמוך ושכוח במחלקת הניקיון של הסופרמרקט, ואצל אמא שלי ליד הכיור במטבח.

נדמה שהוא תמיד היה שם. כשבנו את המטבח בבית שלנו אמא כבר תכננה: אוקיי, פה אני אשים את הסינטבון. והוא נשאר שם, תמיד. אני לא יודע באיזה קצב תחלופה, בעצם, עכשיו כשחושבים על זה – אבל תמיד ישנו שם סינטבון. לא תמיד שמים אליו לב. אתה בא, שוטף ידיים עם סבון נוזלי, הולך. מדי פעם נח מבטך על קפסולת הזמן הזאת, שיושבת שם בצד, ומשהו בך, איכשהו, נח גם כן.

יש בו משהו נעים, מרגיע, בסינטבון הזה. דבר ראשון: אם עשית טעות, אם קלקלת הכל, אם יש כתם אדום צורם על החולצה הלבנה והחגיגית שהיא הנפש שלך, ואם אף מכונת כביסה חדשנית כבר לא עוזרת– הסינטבון הוא הנחמה והפתרון. יש על מה לסמוך. הסינטבון, אולי, הוא כמו מועד ב'; הוא סמל לאפשרות לתקן, לנקות, למחוק, לנסות לשפר, להיות כמו חדש. כשכל הדברים הממוכנים נכשלים, הוא יחכה לך שם, וכשתאסוף אותו יד לכביסה ידנית, מיושנת, הוא יסביר לך פנים כתמיד.

זהו הדבר המרגיע השני שבו. התמידיות. יש משהו נצחי בסינטבון – הוא תמיד יהיה שם: באותה צורה, באותו מקום, באותו שקט, באותה צניעות, באותה יעילות ומקצועיות, באותו חן.

* * *

אח שלו: יש לבן ויש לבן.

* * *


המנון לסיטנטבון
(או: שיר הכביסה העברי) / גל כהן

חָלְפוּ עַל פָּנָיו כְּבָר שָׁנִים בְּהָמוֹן
וְרֵיחוֹ שֶׁל כְּבָסִים אוֹ נִיחוֹחַ-לִימוֹן
אִם זָקַן הוּא זָקֹן – מִסַּבּוֹן עַד סַבּוֹן
לֹא קָם עוֹד בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ
כְּסִינְטָבּוֹן.

כַּמָּה צָנוּעַ, וְתָם, וְנִפְלָא הוּא:
לֹא נָס לֵחֹו וְלֹא רָמוּ עֵינָיו.
הַסְקָרִים לְשׁוֹנָם בְּתַדְהֶמֶת בָּלָעוּ –
הוּא נִצֵּחַ בְּזֹקֶן אֶת כָּל מִתְחֲרָיו!

וְהַשּׁוּק מְצַפְצֵף וְרוֹעֶשׁ, כְּמוֹ ג'וּנְגֶל.
כָּל מוּצָר בַּמֵרוֹץ אֶת נַפְשׁוֹ מְחָרֵף.
אַךְ הִנֵּה סִינְטָבּוֹן בְּלִי בּוֹן-טוֹן וּבְלִי גִ'ינְגֶל
משיג בְּקַלוּת נִצָּחוֹן גּוֹרֵף.

וְחוֹלֵף הָעוֹלָם, מְשַׁנֶּה אֶת פָּנָיו
מִשְׁתַּנָּה הַקַטְנוּת, מִשְׁתַּנָּה גַּם הַגֹּדֶל
גַּם זָנָב יִהְיֶה רֹאשׁ וְהָרֹאשׁ לְזָנָב –
הוּא יָנוּחַ נִצְחִי כְּמוֹ הָיָה אֶבֶן-כֹּתֶל.

וְגַם אִם תִּתְעוֹרֵר יוֹם אֶחָד וְתַבִּיט
עַל רְאִי שֶׁבְּקִיר וּדְמוּתְךָ לֹא תַכִּיר
וְגַם אִם תִּדַּרְדֵּר לְתַחְתִּית הֶחָבִית –
הוּא יַמְתִּין לְךָ שָׁם, כְּחָבֵר וּמַכִּיר

סְעָרוֹת תַּעֲבֹרְנָה בֶּחָלֶד – וְהַס
וְדַפֵּי-עִתּוֹנִים יַחֲלֹפוּ מַהֵר.
וְהַכֹּל מִסָּבִיב יִהְיֶה כְּבָר נִמְאָס –
רַק סַבּוֹן-הַכְּבִיסָה בִּמְקוֹמוֹ יִֹשָּאֵר

מַה רַבּוֹת הוּא עָבַר, מַה קְמַטָיו חֲרוּצִים,
וְכַמָּה מִלְחָמוֹת, מֶמְשְׁלוֹת, מַשְׁבְּרִים!
בָּעוֹלָם שֶׁל הַיּוֹם, מְרֻבָּה-עֲרוּצִים
כָּל בְּלוֹקָד שֶׁכָּזֶה יֵשׁ עַל נֵס לְהָרִים!

וַאֲפִילוּ יָשָׁן הוּא וְלאֹ מְעֻדְכָּן
וַאֲפִילוּ שֶׁאֵין לוֹ בִּטְוִּויטֶר עַמּוּד
בְּכָל זֹאת הּוא לִוָּה אֶת כֻּלָּנּוּ עַד כָּאן
ובְכָל זֹאת יֵשׁ אֵיזֶה-דְּבַר-מָה בּוֹ חֲמוּד.

וּמַדּוּעַ נֹאהַב כָּל כָּךְ לְהִתְרַפֵּק?
וּמַדּוּעַ וְלָמָּה נוֹסְטָלְגְיָה זוֹ לָנוּ?
כִּי בְּכָךְ לעַצְמֵנוּ תִּקְוָה נְסַפֵּק:
אִם שָׂרַד כָּכָה הוּא – יֵשׁ תִּקְוָה לְכֻּלָּנּוּ…

*

אָז נַצְדִיעַ לְךָ, מִדָּרוֹם עַד צָפוֹן
וְלִכְבוד שִׂמְחָתְךָ גַּם נַגִּישׁ זֵר וַפֶרַח.
לְחַיֵּי הַשָּׁנִים הָבָּאוֹת, סִינְטָבּוֹן,
לְחַיֵּי הַכְּבִיסוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!

רגע עם… סבלנות מערבית.

(התמונה מתוך "ישראל היום", 10/2/10)

על זה אמא שלי, שתחיה, היתה אומרת: "בוקר טוב אליהו".

עד עכשיו נראה היה שאובאמה וחבר מרעיו באמת מאמינים למר אחמדינג'אד; שכוונותיו לטוב, ושאין לו עניין בנשק להשמדה המונית, ושהוא כולו שוחר שלום וחורש טובה. נראה היה שהעולם המערבי כולו מעוניין מאוד להיות מרומה על ידי האי רשע, עד כדי כך שבינתם כהתה יותר ממראה עור פניו של הסטאר החדש בבית הלבן. וכמו כל מלכת יופי, הוא התחיל לפזר כל מיני נאומים נבובים על שלום עולמי; באותה הנאיביות.

ובהיות בינתם לחושך, בעוד הם מהנהנים בחיוך לממשלת פרס ומדי, שחותמה ביד המן, ההכנות לקראת הפצצה נשלמות. בזמן שהם נותנים בטיפשות-אין-קץ לאיראנים בדיוק את מה שהם רוצים – עוד זמן להרוויח – החבל הולך ומתהדק.

מדוע יש לי הרגשה שאם היה האיום על אחת מערי-אירופה או ארה"ב, ולא על תל אביב, כבר מזמן חצי טהראן היתה שוכבת בדם, בלי בג"ץ ובלי דוח גולדסטון? כי הרי על המלחמות שלהם אף פעם אין עוררין ואין בודקין.

זה מדהים לראות כמה אורך-רוח מצליח לגייס אותו עולם מערבי הכופה על עצמו תמימות, בראשות אובאמה, נשיא וראש לצביעות ולהונאה. כמה ההונאה העצמית תופסת כשמדובר באחר, ולא בעצמי. כמה תמימים אפשר להיות כשלא רוצים לעשות את מה שנכון, אלא את מה שקל.

מספרים שיש אימרה נפוצה בקרב מקבלי החלטות בארה"ב – "Better bomb than bombing". בתרגום חופשי לעברית: "עדיפה הפצצה על פני ההפצצה" (כלומר: עדיף שלאיראן תהיה פצצה גרעינית, מאשר שאנחנו ניאלץ להפציץ את איראן). אימרה פואטית יפהפיה, אין ספק. ואני שואל – עדיף למי בדיוק? באמת עבור ארה"ב ההולכת ונהפכת פציפיסטית-מזויפת אף יותר מאירופה, יבשת הדם, עדיפה הפצצה האיראנית על פני כניסה למלחמה שמה. אבל לנו, לישראלים, אני לא בטוח. אצלנו מדובר על ההבדל הדק שבין המשך קיומה של מדינת היהודים על ששת מיליוני יהודיה, או הרס מוחלט והשמדה טוטאלית בכמה שניות של מדינה שלמה.

אני חושב שאם דילמה כזאת היתה ניצבת בפני כל עם אחר, היא כבר מזמן לא היתה דילמה.

ואנחנו ממשיכים לרמות את עצמנו שאחמדינג'אד יהפוך את עורו כאותו איש כושי מנבואת הנביא ירמיהו, או כאותו נמר מאותה נבואה. על מי אנחנו עובדים?

ברור שצריך להיות זהירים, וברור שלא צריך לשוש אליי קרב – קרב שנראה שהולך להיות אחד הקרבות הנוראיים בהיסטוריה; הפצצה שלנו או של המערב באיראן, כנראה גוררת, לא עלינו ולא עליכם, מלחמה עולמית, ויכולה לגרור גם טילים על כל שעל מאדמת ישראל. רחמנא ליצלן, במובן הכי פשוט של המושג.

ברור שצריך למצות כל פתרון דיפלומטי אפשרי.

אבל גם ברור שבמקרה הזה, זה לא כל כך עוזר.

המאמצים הדיפלומטיים היו אמורים להתמצות כבר לפני שנה, אם לא הרבה קודם לכן.

בינתיים, השעון הביולוגי – או אולי יותר נכון לומר: השעון האטומי – ממשיך לתקתק.

* * *

אח שלו: עד מתי?

* * *


מסירות ומחבואים / גל כהן

בֹּאוּ וּרְאוּ-נָּא אֵיזֶה בִּדּוּר:
עוֹלָם וּמְלֹאוֹ מְשַׂחֵק בְּכַדוּר!

בְּכָל-זֹאת, לא כָּל-יוֹם יוֹצֵא לנו לִרְאוֹת
אֵיך בְּפִצְצַת-זְמָן מְשַׂחְקִים מְסִירוֹת

מְשַׂחְקִים מַנְהִיגִים כְּמוֹ הָיוּ בְּנֵי-שֵׁשׁ:
נְשִׂיאִים, מִינִסְטֶרִים, חַבְרֵי-פַּרְלַמֶנְט.
אַחֲרוֹן שֶנִּשְׁאָר בְּיָדָיו הַכַּדוּר –
אַחֲרוֹן הוּא מַפְסִיד
וָמֵת

כָּך נפל הַכַּדוּר בְּעֶמְדַת-הַשִּׁדּוּר
לְיָדָיו הַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁל אוֹבַּאמַה
שֶמסר אוֹתוֹ חִישׁ, תּוֹך נְאוּם בְּהִדּוּר
בּוֹ בֵּאֵר לִקְהַלוֹ הַפְּרוֹגְרָמַה

וּבְעוֹדוֹ מְדַבֵּר, הַכַּדוּר כְּבָר נִמְסַר
לִידֵי הַאִחוּד-הַאֵירוֹפִּי
שֶׁמִהֵר לְשָׁמְטוֹ אֶל יָדָיו שֶׁל הַצָאר,
לְשִׁלְטוֹן הַכְּפָפָה שֶׁל מַר פּוּטִין

וְהָיָה הַרוּסִי בְּכָל-עֹז מְכַדְרֵר
ומַפְגִין בַּכַּדוּר מִין שְׁלִיטָה-פִּירוֹ-טֶכְנִית
וְהָיָה מְדַבְדֵב, מְהַרְהֵר, מְבַרְבֵּר
עַד לַסִּינִים שִׁגְּרוֹ בְּמֶחְוָה-גֶ'נְטְלְמֶנִית

(וּבַרֶקַע שוֹמְעִים מִתְנַגְּנֶת לָהּ חֶרֶש
– כְּמוֹ היה זה מִשְׂחָק כִּסְאוֹת-מוּסִיקָלִיִּים –
מַנְגִּינָה-פַּרְסִיָּה מְלֵאָת חֵן וָרֶגֶש
עַל עָצְמָה-עוֹלָמִית, וְשִׁלְטוֹן-רַדִיקָאלִים)

סוֹפוֹ-שֶׁל-דָּבָר, לְכָל מִי שֶׁשּׁואֵל –
הִתְגַּלְגֵּל הַכַּדוּר לִידֵי יִ שְׂ רָ אֵ ל. וְאַךְ הַכַּדוּר לְיָדֶיהַ הִגִּיע –
נֶעֱלָם כָּל אָדָם מִנּוֹף קָו-הָרָקִיע…!

*

אָז שָׁאַל יִשְׂרָאֵל אֶת קְהַל המְּדִינַאִים:
כְּלוּם נִתְמַר מִשְׂחָקֵנוּ בְּמִשְׂחַק-מַחְבּוֹאִים?

אַךְ כֻּלָּם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּבָר נִמְלַט
לִמְצוֹא מַחְבּוֹא טוֹב
בַּמִּקְלָט

וְהָיוּ אוֹטְמִים אָזְנֵיהֶם בַּאֶצְבַּע
מַשְׁקִיפִים מֵרָחוֹק
וְסוֹפְרִים עַד אַרְבַּע

*


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפו למנוי נוסף 1