הרבה כבר הוגד על השבוע הזה שבין יום השואה ויום הזכרון, המתחיל בהדלקת שש משואות ומסתיים בהדלקת שתים-עשרה. גלונים רבים של דיו נשפכו על שמונת הימים הנפתחים ב'שריפה, אחים, שריפה', ונחתמים בזיקוקים ובצלעות של יום העצמאות, ביערות הארץ ועל מדשאותיה.
מה כבר לא אמרו ומה עדיין לא כתבו על הימים האלה. אין מילה שיוכל אדם להעז להשחיל בנושא מבלי שעדת ציניקנים תעפעף למולו מחאה (אולי לפעמים בצדק); הרמת הגבות יכולה לעורר בו רצון עז לעשות את כולם גיבחים (לפעמים גם כן, בצדק).
נאמרו הרבה דברים, שמרוב שאמרנום כל שנה ושנה נעשו המה בעיני-הכל לקלישאות. לי אישית אין יותר מדי מה לחדש בעניין, כי באמת נראה שנאמר כבר הכל; מה שכן, אקדים ואומר: הקלישאות האלה – נכונות הנּה. וזה שאמת מסוימת נשחקה מרוב שאמרו אותה, עדיין – מה לעשות – לא משנה את טבעה מהיות אמת.
*
בדומה ליום השואה, עליו כתבתי במועדו, גם יום הזכרון הוא אחד הימים הבודדים בשנה שניתן להרגיש אותם, כאילו הם ממלאים את הסובב אותנו באוויר אחר, שאין מי שלא יחוש בו. הצפירה במקרה הזה היא רק תוספת חיצונית לחיזוק – שכן צפירה פנימית יותר נשמעת והולכת כבר כמה שעות לפניה, משעה שחמה בראש האילנות. להרבה מאוד אנשים, המהלכים בקירבנו כאחד האדם, הצפירה הזאת נשמעת באופן תמידי. היא התחילה ברגע בו קיבלו את הבשורה, והיא נמשכת עד הרגע הזה. ונראה כי בניגוד לצפירה בת שתי הדקות, זו שלהם איננה דועכת בהדרגה, כמו איזה אפקט דופלר של צער הולך ומתקהה.
בימים הראשונים של השבוע לא הרגשתי כל כך טוב: בערב יום הזכרון נעקרו ממני שתי שיני בינה. דווקא עבר טוב, ברוך השם, אך בכל זאת – הגוף צריך זמן להתאושש. חזרתי מהעקירה עצמה די חלוש, ממש שעות אחדות לפני כניסת היום. קמתי להדליק את נר הזכרון, לפניו אמרתי את הנוסח "לעילוי נשמת כל חללי מערכות ישראל, ובתוכם אחיו של אבי, משה בן נחום ורחל". הדלקתי את הנר. אימא, שבאה לירושלים לעזור לי אחרי העקירה, כיסתה את ראשה בשעת ההדלקה, כמו בערב שבת. וזמן מה אחר כך – הצפירה.
אחיו של אבא נהרג במלחמת ששת הימים. לא זכיתי להכיר אותו. בדרך כלל, בימי זכרון, אני נזכר גם בו. אני נזכר כמובן גם באסון המסוקים, ובשתי המלחמות בלבנון, ובעזה, ובאינתיפאדות, ובתאונות, ובהתאבדויות, ובאלי כהן, ובמלחמת העצמאות ש'זכתה' בתואר "הכבדה שבמערכות ישראל" (קשה לתאר את זה כ'זכתה'), אבל חוץ מכל אלה, לצד כל אלה, אני חושב גם עליו. איש שמעולם לא הכרתי. לוּ חי, היה אמור להיות היום בן שבעים. האם אפשר להיזכר במישהו שמעולם לא הכרת?
אני חושב שהיה בו משהו שדומה לי, להבדיל. לא, לא חיצונית, בכלל לא. אני לא יודע למה, אני גם לא יודע להסביר כל כך מה.
דוֹד משה, אחיו של אבא, השתתף בקרב על צור-באהר והמוצב הליגיונרי-ירדני אשר בו, בחלק הדרומי של ירושלים, במלחמה הגדולה שארכה שישה ימים. כשקול-יובלנו הריע בהר הבית הוא היה עוד בחיים, אם כי פצוע. אחרי קצת יותר מחודשיים, בחודש אוגוסט, הוא מת על שולחן הניתוחים. במשפחתו הרחבה של אבי, הפצע הזה לא נתפר, לא נחבש, ולא רוכך בשמן. יש שם כמה שחיו כבר את רוב חייהם בלעדיו, בנפרד ממנו. ולמרות זאת, תמיד כשמדברים על משה אחיו של אבי, בד שחור דקיק עוטף את האוויר. משהו כמו נעקר מרקמת חייהם לנצח.
*
רחבת הכותל לא נמצאת רחוק מהיכן שאני נמצא בהר הצופים. אחר כותלנו נערך מזה שנים טכס הזכרון הרשמי בליל היום. אני צפיתי בו באינטרנט (וכנראה גם בדיליי מסויים). אין שירים בטכס הזה – אינני יודע אם זה מפאת קדושת המקום, קדושת הזמן, או כבוד הציבור – הרבה מהם, ואולי רובם, בני משפחות שכולות. אולי זה מפאת כולם יחד.
הרמטכ"ל נאם. הוא תיאר את נסיעתו מהקרייה בתל אביב לעיר העתיקה בירושלים. הוא סקר תחנות שעבר בדרכו – שער הגיא, לטרון, מחלף הראל. וכולם אנדרטאות, כך אמר. כולם אנדרטאות לקרבות, לגבורה, בזכותם המדינה הזאת קיימת. וכולם היום פורחים, הופכים לכיכרות, קניונים, אוטוסטראדות. זה גרם לי לחשוב שלמעשה המדינה הזאת כולה היא אנדרטה – אנדרטה חיה. וטוב שהיא חיה. חיים הם אולי האנדרטה הטובה ביותר.
יש גם חיים שהם לא אנדרטה טובה, עליי לציין. אני מרגיש כאילו הרסתי את האקורד הקודם, ובכל זאת – יש לומר זאת, אם להיות נאמנים לאמת: חיים של אלימות וחוסר ערכים אינם ראויים להיקרא אנדרטה. חיים שבזים להקרבה של החללים, זכרם לברכה, שהארץ עוד טרם כיסתה את דמם, אינם אנדרטה. חיים של ציניות שנתקעה במערכת כמו כפתור ctrl בלתי משוחרר, אינם אנדרטה. חיים שנשלטים על ידי הרצון הפוסט-מודרני הבזוי והילדותי להשחית כל מה שעדיין קדוש ומיוחד, אינם אנדרטה – וספק, אגב, אם הם בכלל חיים. ובצידי הדרך, היכן שהיו מוטלות שורות והיום עומדות אנדרטאות, משגשגים גם החוצפה, הבזיון והכיעור.
זו לא דרכה של מדינת ישראל.
עלינו לדעת להוקיע את אשר צריך להיווקע, מימין ומשמאל; מכאן, ומשם, ומכל הכיוונים.
*
כשהייתי בשבוע שעבר בכיכר וארשה ביד ושם, בערב יום השואה, קרא הרב הראשי את פרק פ"ג בתהלים (http://kodesh.snunit.k12.il/t/t2683.htm). הקשר התוכני של הפרק ליום השואה היה די ברור – בפתיחת המזמור מוצגת השאיפה והמזימה של עמים להשמיד את עם ישראל ("אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד"). אף אחד לא תמה על הקשר המאוד ברור של הפרק – כמעט ברוח נבואית, אולי – לאירועי מלחמת העולם השנייה ולשיתוף הפעולה של משטרים ויחידים בני לאומים מלאומים שונים, עִם יישום הפתרון הסופי.
בערב יום הזכרון קראו בטכס ברחבת הכותל את אותו הפרק בדיוק. אותן המלים. "אָמְרוּ: לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו – עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים, מוֹאָב וְהַגְרִים, גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק, פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר". בהתחלה חשבתי שזאת בחירה מאוד לא מוצלחת לפרק-קריאה ליום הזכרון. ניחא, היו קוראים את "הצבי ישראל" של דוד המלך, או משהו מעין זה. אבל פרק שמדבר על שאיפה להשמדת העם היהודי? מה הקשר בין זה לבין מלחמות ישראל?
ואז הבנתי. קשר? או-הו קשר. נאצר, זוכרים? צדאם אלחוסין? משטר האיתוללות מראשיתו ועד לימינו? חמאס? מהי מטרתם המוצהרת של כל אלה? בערך מה שכתוב בפרק פ"ג בתהלים.
אנשים שכחו את זה. יותר נכון לומר: אנשים רוצים לשכוח את זה. אנשים משכיחים את זה מלב עצמם. יש מדינות, ארגונים ופרטים שמטרתם היא להשמיד, בצורה כזאת או אחרת, את מדינת ישראל. מי בצורה צבאית מוחצת וברורה (כמו נשק אטומי), ומי בצורה הדרגתית יותר ו"שוחרת שלום" יותר (כמו תוכניתו של יאסר ערפאת, להפוך את ישראל באמצעות זכות השיבה לפלסטין ב', בצורה דמוקרטית). אנשים לא השלימו עם מה שהוגדר ע"י כמה הוגים כ"שובו של העם היהודי לבימת ההיסטוריה" – קרי: קיומנו כעם עצמאי בארצו.
"כל העולם נגדנו" היא קלישאה. אני מקווה מאוד שהיא לא מהקלישאות הנכונות. יחד עם זאת, אסור שזו לא תשכיח מליבנו את העובדה ששם בחוץ, ואולי גם כאן בפנים, ישנם אנשים ששואפים להחריב את מדינתנו, לטבוח בנו בלי בג"ץ ובלי אורי בלאו, או במקרה היותר טוב – לגרש אותנו הימה. זאת לא (רק) פוביה יהודית, אלא גם, לצערנו, מציאות.
אנשים בצורה מאוד טבעית לא רוצים לזכור את זה; אבל אם אנחנו רוצים לחיות, אסור לנו להשלות את עצמנו ולשכוח.
וולדמורט לא מת.
*
את יום הזכרון העברתי בעיקר במנוחה, בשל עניין השיניים. בערב יום העצמאות ראיתי את הטכס החגיגי מרחבת הר הרצל, גם, דרך האינטרנט. שם כבר קראו פרק תהלים אחר. אחרי שנגמר הטכס שמעתי הדים של זיקוקים, והרגשתי שגם קרוב להנה, להר הצופים, יורים אותם לאוויר הירושלמי הקריר והחופשי. נר הזכרון עדיין לא כבה. כמו כל יום עצמאות, הוא תמיד נשאר דולק בזמן הזיקוקים. עומד לכבוד, ובכל זאת – עדיין בוער. פתחתי את החלון בתקווה לראות את הזיקוקים – אך לא הצלחתי לראות אותם.
כשאבא הגיע לבקר הוא הביא עימו את העיתון. ציפיתי שיצורף אליו, כמו בשנים עברו, דגל המדינה להנפה מעל אדן החלון. אולם לא היה שם דגל. ורבים מהבתים, המכוניות, האופנועים ועגלות-התינוקות שמסביב היו כבר דגולים כנדגלות לכבוד החג, ורק הדירה שלי לא. רציתי גם אני. הרגשתי צורך להניף את דגל מדינתי ביום עצמאותה. אז מה עשיתי? כמו כל ישראלי טוב, אילתרתי.
אם יש מחשב, ויש מדפסת, אז יש דגל. הדפסתי דגל על עמוד A4, והדבקתי אותו לאדן החלון בעזרת דבק סלוטייפ. הרגשתי ממש כמו החבר'ה ששחררו את חוף אילת עם דגל הדיו המאולתר שלהם, בסוף המלחמה ב49'.
כל הסיפור גרם לי קצת לחשוב על עניין האילתורים והישראליות: נראה שהיכולת לאלתר – או אולי לפעמים גם התלות שלנו באילתור – הן תכונות יסוד שלנו כישראלים. מספרים אפילו שכל הכרזת העצמאות שלנו היתה אילתור אחד גדול, ושעד לרגע האחרון בכלל לא היה בטוח שיכריזו, ושהנוסח הסופי של ההכרזה נסגר סופית (בתיקוני כתב יד!) ממש בדקה התשעים, ושחברי מועצת העם בכלל חתמו על מגילה ריקה. קל לנו (וגם לי) לבוז לאילתור הזה – מה זה, אנחנו עם של חפיפניקים? אבל אז הבנתי שהיכולת לאלתר, למצוא פתרון יצירתי וישים על-המקום, היא לא פחות מצורך קיומי באיזורנו הבלתי-יציב. אם לא היינו יודעים לאלתר, נראה שלא היתה לנו מדינה.
*
נ"ב
רק במוצאי יום העצמאות יצא לי לראות את הזיקוקים – פשוט בניין שכן הסתיר אותם מעט. כדי לראות אותם טוב יותר רכנתי לעבר החלון. פתאום הבחנתי שאני עומד בפוזה די דומה לפוזה המפורסמת ההיא, של ההוא מהמרפסת במלון שלושת המלכים בבאזל. נו, מה שמו, איך קוראים לו.
הרצל.
*
הכוס המלאה / גל כהן
"עַל מַה יֵשׁ פֹּה לִשְׂמוֹחַ?"
שׁוֹאֵל אֶזְרָח פָּשׁוּט.
"בִּלְבֵּלוּ כְּבָר אֶת הַמֹּחַ
עִם זֶה יוֹם הָעַצְמָאוּת".
"מַה לַחֲגֹג פֹּה?", הוּא שׁוֹאֵל
"אֵיזֶה דְּבַשׁ וְאֵיזֶה צוּף?
יִשְׂרָאֵל – אוֹ יִשְׂרָא-הֶל –
הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ הַפַּרְצוּף…
אוֹיָה לָנוּ, הִסְתַּכַּלְנוּ בַּמַּצָּב הַבִּטְחוֹנִי
וְעָצַבְנוּ כִּי נִזְכַּרְנוּ בַּמַּשְׁבֵּר הַמְּדִינִי
עַד מָתַי לָנוּ נִגְזַרְנוּ
לַעֲלות עֲלֵי מַדִּים
וּבְעָרֵינוּ וּבְתוֹרֵינוּ –
בִּירוֹקְרָטְיָה שֶׁל פְּקִידִים!
וּרְאוּ אֶת מַנְהִיגֵינוּ –
נוּ, עָדִיף שֶׁלֹּא לִרְאוֹת!
צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ –
לְמָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?
קַצְנוּ, קַצְנוּ, הַחֶבְרַיָא,
בַּמַּצָּב שֶׁל יִשְׂרָאֵל
ובִגְלַל הָאַקְטוּאַלְיָה
אֵין כְּבָר חֵשֶק לְמַנְגֵּל".
כָּךְ אָמְרוּ לָהֶם חֶבְרַיָא:
"חֲגִיגָה זֹאת הִיא אֵיד-שְׁטוּת!
אֵין לָנוּ לָמָּה נַחְגֹּגָה
בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת!".
וְאֶחָד אָמַר: "נוּ, חֶבְרֶ'ה,
הֵן לֹא כָּל הַגּוּף חוֹלֶה:
לָמָּה לֹא תִּרְאוּ בַּכּוֹס
גַּם אֶת הַחֲצִי הַמָּלֵא?"
וַאֲנִי עוֹמֵד מִנֶּגֶד, וְאוֹמֵר – נָא לֹא לִכְעֹס –
מַזָּלֵנוּ,
שֶׁזָּכִינוּ
שֶׁבִּכְלָל יֵשׁ לָנוּ כּוֹס!
רגעים 