ארכיון עבור אפריל, 2010

רגע עם… זיכרון ועצמאות.

z.jpg

הרבה כבר הוגד על השבוע הזה שבין יום השואה ויום הזכרון, המתחיל בהדלקת שש משואות ומסתיים בהדלקת שתים-עשרה. גלונים רבים של דיו נשפכו על שמונת הימים הנפתחים ב'שריפה, אחים, שריפה', ונחתמים בזיקוקים ובצלעות של יום העצמאות, ביערות הארץ ועל מדשאותיה.
 
מה כבר לא אמרו ומה עדיין לא כתבו על הימים האלה. אין מילה שיוכל אדם להעז להשחיל בנושא מבלי שעדת ציניקנים תעפעף למולו מחאה (אולי לפעמים בצדק); הרמת הגבות יכולה לעורר בו רצון עז לעשות את כולם גיבחים (לפעמים גם כן, בצדק).

נאמרו הרבה דברים, שמרוב שאמרנום כל שנה ושנה נעשו המה בעיני-הכל לקלישאות. לי אישית אין יותר מדי מה לחדש בעניין, כי באמת נראה שנאמר כבר הכל; מה שכן, אקדים ואומר: הקלישאות האלה – נכונות הנּה. וזה שאמת מסוימת נשחקה מרוב שאמרו אותה, עדיין – מה לעשות – לא משנה את טבעה מהיות אמת.

*

בדומה ליום השואה, עליו כתבתי במועדו, גם יום הזכרון הוא אחד הימים הבודדים בשנה שניתן להרגיש אותם, כאילו הם ממלאים את הסובב אותנו באוויר אחר, שאין מי שלא יחוש בו. הצפירה במקרה הזה היא רק תוספת חיצונית לחיזוק – שכן צפירה פנימית יותר נשמעת והולכת כבר כמה שעות לפניה, משעה שחמה בראש האילנות. להרבה מאוד אנשים, המהלכים בקירבנו כאחד האדם, הצפירה הזאת נשמעת באופן תמידי. היא התחילה ברגע בו קיבלו את הבשורה, והיא נמשכת עד הרגע הזה. ונראה כי בניגוד לצפירה בת שתי הדקות, זו שלהם איננה דועכת בהדרגה, כמו איזה אפקט דופלר של צער הולך ומתקהה.

בימים הראשונים של השבוע לא הרגשתי כל כך טוב: בערב יום הזכרון נעקרו ממני שתי שיני בינה. דווקא עבר טוב, ברוך השם, אך בכל זאת – הגוף צריך זמן להתאושש. חזרתי מהעקירה עצמה די חלוש, ממש שעות אחדות לפני כניסת היום. קמתי להדליק את נר הזכרון, לפניו אמרתי את הנוסח "לעילוי נשמת כל חללי מערכות ישראל, ובתוכם אחיו של אבי, משה בן נחום ורחל". הדלקתי את הנר. אימא, שבאה לירושלים לעזור לי אחרי העקירה, כיסתה את ראשה בשעת ההדלקה, כמו בערב שבת. וזמן מה אחר כך – הצפירה.

אחיו של אבא נהרג במלחמת ששת הימים. לא זכיתי להכיר אותו. בדרך כלל, בימי זכרון, אני נזכר גם בו. אני נזכר כמובן גם באסון המסוקים, ובשתי המלחמות בלבנון, ובעזה, ובאינתיפאדות, ובתאונות, ובהתאבדויות, ובאלי כהן, ובמלחמת העצמאות ש'זכתה' בתואר "הכבדה שבמערכות ישראל" (קשה לתאר את זה כ'זכתה'), אבל חוץ מכל אלה, לצד כל אלה, אני חושב גם עליו. איש שמעולם לא הכרתי. לוּ חי, היה אמור להיות היום בן שבעים. האם אפשר להיזכר במישהו שמעולם לא הכרת?

אני חושב שהיה בו משהו שדומה לי, להבדיל. לא, לא חיצונית, בכלל לא. אני לא יודע למה, אני גם לא יודע להסביר כל כך מה.

דוֹד משה, אחיו של אבא, השתתף בקרב על צור-באהר והמוצב הליגיונרי-ירדני אשר בו, בחלק הדרומי של ירושלים, במלחמה הגדולה שארכה שישה ימים. כשקול-יובלנו הריע בהר הבית הוא היה עוד בחיים, אם כי פצוע. אחרי קצת יותר מחודשיים, בחודש אוגוסט, הוא מת על שולחן הניתוחים. במשפחתו הרחבה של אבי, הפצע הזה לא נתפר, לא נחבש, ולא רוכך בשמן. יש שם כמה שחיו כבר את רוב חייהם בלעדיו, בנפרד ממנו. ולמרות זאת, תמיד כשמדברים על משה אחיו של אבי, בד שחור דקיק עוטף את האוויר. משהו כמו נעקר מרקמת חייהם לנצח.

*

רחבת הכותל לא נמצאת רחוק מהיכן שאני נמצא בהר הצופים. אחר כותלנו נערך מזה שנים טכס הזכרון הרשמי בליל היום. אני צפיתי בו באינטרנט (וכנראה גם בדיליי מסויים). אין שירים בטכס הזה – אינני יודע אם זה מפאת קדושת המקום, קדושת הזמן, או כבוד הציבור – הרבה מהם, ואולי רובם, בני משפחות שכולות. אולי זה מפאת כולם יחד.

הרמטכ"ל נאם. הוא תיאר את נסיעתו מהקרייה בתל אביב לעיר העתיקה בירושלים. הוא סקר תחנות שעבר בדרכו – שער הגיא, לטרון, מחלף הראל. וכולם אנדרטאות, כך אמר. כולם אנדרטאות לקרבות, לגבורה, בזכותם המדינה הזאת קיימת. וכולם היום פורחים, הופכים לכיכרות, קניונים, אוטוסטראדות. זה גרם לי לחשוב שלמעשה המדינה הזאת כולה היא אנדרטה – אנדרטה חיה. וטוב שהיא חיה. חיים הם אולי האנדרטה הטובה ביותר.

יש גם חיים שהם לא אנדרטה טובה, עליי לציין. אני מרגיש כאילו הרסתי את האקורד הקודם, ובכל זאת – יש לומר זאת, אם להיות נאמנים לאמת: חיים של אלימות וחוסר ערכים אינם ראויים להיקרא אנדרטה. חיים שבזים להקרבה של החללים, זכרם לברכה, שהארץ עוד טרם כיסתה את דמם, אינם אנדרטה. חיים של ציניות שנתקעה במערכת כמו כפתור ctrl בלתי משוחרר, אינם אנדרטה. חיים שנשלטים על ידי הרצון הפוסט-מודרני הבזוי והילדותי להשחית כל מה שעדיין קדוש ומיוחד, אינם אנדרטה – וספק, אגב, אם הם בכלל חיים. ובצידי הדרך, היכן שהיו מוטלות שורות והיום עומדות אנדרטאות, משגשגים גם החוצפה, הבזיון והכיעור.

זו לא דרכה של מדינת ישראל.

עלינו לדעת להוקיע את אשר צריך להיווקע, מימין ומשמאל; מכאן, ומשם, ומכל הכיוונים.

*

כשהייתי בשבוע שעבר בכיכר וארשה ביד ושם, בערב יום השואה, קרא הרב הראשי את פרק פ"ג בתהלים (http://kodesh.snunit.k12.il/t/t2683.htm). הקשר התוכני של הפרק ליום השואה היה די ברור – בפתיחת המזמור מוצגת השאיפה והמזימה של עמים להשמיד את עם ישראל ("אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד"). אף אחד לא תמה על הקשר המאוד ברור של הפרק – כמעט ברוח נבואית, אולי – לאירועי מלחמת העולם השנייה ולשיתוף הפעולה של משטרים ויחידים בני לאומים מלאומים שונים, עִם יישום הפתרון הסופי.

בערב יום הזכרון קראו בטכס ברחבת הכותל את אותו הפרק בדיוק. אותן המלים. "אָמְרוּ: לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו – עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים, מוֹאָב וְהַגְרִים, גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק, פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר". בהתחלה חשבתי שזאת בחירה מאוד לא מוצלחת לפרק-קריאה ליום הזכרון. ניחא, היו קוראים את "הצבי ישראל" של דוד המלך, או משהו מעין זה. אבל פרק שמדבר על שאיפה להשמדת העם היהודי? מה הקשר בין זה לבין מלחמות ישראל?

ואז הבנתי. קשר? או-הו קשר. נאצר, זוכרים? צדאם אלחוסין? משטר האיתוללות מראשיתו ועד לימינו? חמאס? מהי מטרתם המוצהרת של כל אלה? בערך מה שכתוב בפרק פ"ג בתהלים.

אנשים שכחו את זה. יותר נכון לומר: אנשים רוצים לשכוח את זה. אנשים משכיחים את זה מלב עצמם. יש מדינות, ארגונים ופרטים שמטרתם היא להשמיד, בצורה כזאת או אחרת, את מדינת ישראל. מי בצורה צבאית מוחצת וברורה (כמו נשק אטומי), ומי בצורה הדרגתית יותר ו"שוחרת שלום" יותר (כמו תוכניתו של יאסר ערפאת, להפוך את ישראל באמצעות זכות השיבה לפלסטין ב', בצורה דמוקרטית). אנשים לא השלימו עם מה שהוגדר ע"י כמה הוגים כ"שובו של העם היהודי לבימת ההיסטוריה" – קרי: קיומנו כעם עצמאי בארצו.

"כל העולם נגדנו" היא קלישאה. אני מקווה מאוד שהיא לא מהקלישאות הנכונות. יחד עם זאת, אסור שזו לא תשכיח מליבנו את העובדה ששם בחוץ, ואולי גם כאן בפנים, ישנם אנשים ששואפים להחריב את מדינתנו, לטבוח בנו בלי בג"ץ ובלי אורי בלאו, או במקרה היותר טוב – לגרש אותנו הימה. זאת לא (רק) פוביה יהודית, אלא גם, לצערנו, מציאות.

אנשים בצורה מאוד טבעית לא רוצים לזכור את זה; אבל אם אנחנו רוצים לחיות, אסור לנו להשלות את עצמנו ולשכוח.

וולדמורט לא מת.

*

את יום הזכרון העברתי בעיקר במנוחה, בשל עניין השיניים. בערב יום העצמאות ראיתי את הטכס החגיגי מרחבת הר הרצל, גם, דרך האינטרנט. שם כבר קראו פרק תהלים אחר. אחרי שנגמר הטכס שמעתי הדים של זיקוקים, והרגשתי שגם קרוב להנה, להר הצופים, יורים אותם לאוויר הירושלמי הקריר והחופשי. נר הזכרון עדיין לא כבה. כמו כל יום עצמאות, הוא תמיד נשאר דולק בזמן הזיקוקים. עומד לכבוד, ובכל זאת – עדיין בוער. פתחתי את החלון בתקווה לראות את הזיקוקים – אך לא הצלחתי לראות אותם.

כשאבא הגיע לבקר הוא הביא עימו את העיתון. ציפיתי שיצורף אליו, כמו בשנים עברו, דגל המדינה להנפה מעל אדן החלון. אולם לא היה שם דגל. ורבים מהבתים, המכוניות, האופנועים ועגלות-התינוקות שמסביב היו כבר דגולים כנדגלות לכבוד החג, ורק הדירה שלי לא. רציתי גם אני. הרגשתי צורך להניף את דגל מדינתי ביום עצמאותה. אז מה עשיתי? כמו כל ישראלי טוב, אילתרתי.
אם יש מחשב, ויש מדפסת, אז יש דגל. הדפסתי דגל על עמוד A4, והדבקתי אותו לאדן החלון בעזרת דבק סלוטייפ. הרגשתי ממש כמו החבר'ה ששחררו את חוף אילת עם דגל הדיו המאולתר שלהם, בסוף המלחמה ב49'.

כל הסיפור גרם לי קצת לחשוב על עניין האילתורים והישראליות: נראה שהיכולת לאלתר – או אולי לפעמים גם התלות שלנו באילתור – הן תכונות יסוד שלנו כישראלים. מספרים אפילו שכל הכרזת העצמאות שלנו היתה אילתור אחד גדול, ושעד לרגע האחרון בכלל לא היה בטוח שיכריזו, ושהנוסח הסופי של ההכרזה נסגר סופית (בתיקוני כתב יד!) ממש בדקה התשעים, ושחברי מועצת העם בכלל חתמו על מגילה ריקה. קל לנו (וגם לי) לבוז לאילתור הזה – מה זה, אנחנו עם של חפיפניקים? אבל אז הבנתי שהיכולת לאלתר, למצוא פתרון יצירתי וישים על-המקום, היא לא פחות מצורך קיומי באיזורנו הבלתי-יציב. אם לא היינו יודעים לאלתר, נראה שלא היתה לנו מדינה.

*

נ"ב

רק במוצאי יום העצמאות יצא לי לראות את הזיקוקים – פשוט בניין שכן הסתיר אותם מעט. כדי לראות אותם טוב יותר רכנתי לעבר החלון. פתאום הבחנתי שאני עומד בפוזה די דומה לפוזה המפורסמת ההיא, של ההוא מהמרפסת במלון שלושת המלכים בבאזל. נו, מה שמו, איך קוראים לו.
הרצל.

*

הכוס המלאה / גל כהן

"עַל מַה יֵשׁ פֹּה לִשְׂמוֹחַ?"
שׁוֹאֵל אֶזְרָח פָּשׁוּט.
"בִּלְבֵּלוּ כְּבָר אֶת הַמֹּחַ
עִם זֶה יוֹם הָעַצְמָאוּת".

"מַה לַחֲגֹג פֹּה?", הוּא שׁוֹאֵל
"אֵיזֶה דְּבַשׁ וְאֵיזֶה צוּף?
יִשְׂרָאֵל – אוֹ יִשְׂרָא-הֶל –
הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ הַפַּרְצוּף…

אוֹיָה לָנוּ, הִסְתַּכַּלְנוּ בַּמַּצָּב הַבִּטְחוֹנִי
וְעָצַבְנוּ כִּי נִזְכַּרְנוּ בַּמַּשְׁבֵּר הַמְּדִינִי

עַד מָתַי לָנוּ נִגְזַרְנוּ
לַעֲלות עֲלֵי מַדִּים
וּבְעָרֵינוּ וּבְתוֹרֵינוּ –
בִּירוֹקְרָטְיָה שֶׁל פְּקִידִים!   

וּרְאוּ אֶת מַנְהִיגֵינוּ –
נוּ, עָדִיף שֶׁלֹּא לִרְאוֹת!
צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ –
לְמָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת? 

קַצְנוּ, קַצְנוּ, הַחֶבְרַיָא,
בַּמַּצָּב שֶׁל יִשְׂרָאֵל
ובִגְלַל הָאַקְטוּאַלְיָה
אֵין כְּבָר חֵשֶק לְמַנְגֵּל".

כָּךְ אָמְרוּ לָהֶם חֶבְרַיָא:
"חֲגִיגָה זֹאת הִיא אֵיד-שְׁטוּת!
אֵין לָנוּ לָמָּה נַחְגֹּגָה
בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת!".

וְאֶחָד אָמַר: "נוּ, חֶבְרֶ'ה,
הֵן לֹא כָּל הַגּוּף חוֹלֶה:
לָמָּה לֹא תִּרְאוּ בַּכּוֹס
גַּם אֶת הַחֲצִי הַמָּלֵא?"

וַאֲנִי עוֹמֵד מִנֶּגֶד, וְאוֹמֵר – נָא לֹא לִכְעֹס –
מַזָּלֵנוּ,
שֶׁזָּכִינוּ
שֶׁבִּכְלָל יֵשׁ לָנוּ כּוֹס!

רגע עם… יום השואה.

יום אחד בשנה מתייחדת המדינה הזאת עם זכרונה של טראגדיה גדולה, שהתרחשה בכלל כמה שנים לפני קיומה. מדינת ישראל מרכינה את דגליה לחצי התורן, כאות אבל על אירועים שכביכול בכלל לא קרו לה – אלא קדמו בכלל לפעם הראשונה בה הונף הדגל הזה אי-פעם כדגלה של מדינה. יום אחד בשנה, זז הצידה אותו "ישראלי" מובדל שניסינו ליצור בחרט, ולהבדילו עם נר ובשמים מהיהודי. או אולי בעצם הוא לא זז הצידה, כי אם נשאר על עומדו – רק שהוא נזכר לרגע מיהו באמת. הוא יודע בליבו שהוא לא באמת דבר נבדל, נפרד, חדש. ושוב, יום אחד, כולנו יהודים. אין לנו בעיה להתחבר, להזדהות, לחוש את הכאב כשלנו. ביום הזה כולנו יהודים, במשמעות הישנה יותר של המילה. ומה זה להיות יהודי? יש הרבה תשובות.

לזכור, בעיניי, זאת אחת מהן.

*

בהערב היום, עליתי על אוטובוס מהר הצופים להר הרצל. נסעתי בלי לחשוב בעצם שאני נוסע בין שני הרים סמליים מאוד בירושלים. הר הצופים נקרא כך משום שבימי קדם, העולים לירושלים מכיוון צפון (אולי במה שהיה נקרא פעם "נתיבי קדרון צפונה" ) היו צופים ורואים ממנו לראשונה את העיר ואת המקדש. הר הצופים הוא גם ההר השכן של הר הזיתים (ובעצם גם ההמשך שלו), אותו הר אפוקליפטי המתואר במקורותינו, שהפך גם לבית הקברות היהודי הגדול ביותר בעולם. אחרי אוושויץ, אני מתכוון.

ההר השני בנסיעה הזאת הוא הר הרצל  – ההר בו קבור האיש שחידש את החלום היהודי הישן ותבע לגזור ממנו מציאות, ובדרכים פרקטיות להגשימו. מסביבו קבורים רק חלק מאלה שמתו כדי שהחלום הזה יקרום עור וגידים. ההר השכן של הר הרצל (וגם הוא, מעניין, בעצם המשך שלו), הוא הר הזכרון, עליו בנויים מוסדות "יד ושם", המוזיאון ההיסטורי ואתר ההנצחה לשואת היהודים, שגבתה את חייהם של שש מאות ריבוא מבני עמנו.

ובאוטובוס הזה, מעיין אקוודוקט של זכרון יהודי-ישראלי, מצאתי את עצמי יושב ליד החלון ומסתכל בדרך. בלי מוזיקה, בלי אם פי שלוש. גם לא ארבע.

יום השואה זהו אחד מהימים שאפשר להרגיש אותם. ממש להרגיש, לחוש, כאילו היו ממשות מוצקת, הממלאה את הסובב. האוויר מתנהג אחרת בערבו של יום כזה, כך נדמה – אך התשובה האמיתית יותר היא, כנראה, שהאנשים מתנהגים אחרת. זאת למרות שברוב המקרים בימינו לא מדובר כל כך על אבל אישי; אם מישהו מהיושבים באוטובוס היה באוושויץ, הוא כנראה היה שם עם מדריך ועם המורה ציפי. ובכל זאת – מורגש איזה עצב, סימנים קלים של אבל כבד, מתחילים מתהווים לעת ערב.

הנסיעה באוטובוס היתה, למעשה, נסיעה בזמן ובמרחב כאחד. אני לא יודע כמה אלפי שנים עברתי בקילומטראז' הלא-מאוד-גדול שבין שני ההרים. בדרך עברנו באיזה רחוב. כנהוג במדינת ישראל, בה יש שפה נוספת שהיא שפה רשמית, שלטי הרחובות כתובים כמעט כולם בשלוש לשונות (בסדר הזה) – עברית, ערבית ואנגלית. ברחוב שעברנו בו – אינני זוכר את שמו – מישהו מחק בדיו שחור את הכתובת הערבית. כנראה שסבר שכתובת באותיות ערביות מעבירה איזה מסר שהארץ הזאת כביכול לא שלנו, שהיא לא ארץ עברית, או שבעצם הערבים הם השולטים, חלילה, בעיר. מעניין שאת הכתובת האנגלית איש לא מחק, כנראה שלא נחשדו דוברי-השפה בעיני אותו האיש באימפריאליזם.

מוזר.

עברנו ליד מאפיית אנג'ל, ושכונת קריית משה. ראיתי בתים בנויי לבנים אדומות, וארובות בראשיהן. ירדתי בתחנה ליד הפסל האדום, שם עמד והשגיח שוטר משמר הגבול. אני בכלל לא מבין באיזה גבול אני נמצא, אבל אני כן סמוך ובטוח שנוכחותו דווקא נחוצה.

חזרתי אחורה מהפסל האדום לכיוון הר הרצל, שהרי הכניסה למתחם הסטרילי היא משם. כמה מחסומי משטרה קטנים הקיפו את רחבת החנייה שהפכה להיות מעיין פרוזדור, לובי פרוץ-לרוח לעת מצוא, ומקום תחילת הבידוק הבטחוני. מהצד השני של המחסום עמדה אישה עם ניירות, שמות ומספרים. איש ואישה מבוגרים דיברו איתה מהצד החיצוני של המחסום, אמרו לה: "קאופמן, קאופמן". היא הכניסה אותם, כמובן, בנועם.

נראה שביום כזה קשה להיות גסי רוח. נימוס-מה דבק בנו גם בלי שנשים לב אליו. נכנסתי, עברתי את השרשרת השנייה של הבידוק, התיישבתי ליד חבריי מ"יד ושם" ברחבת הטכס בכיכר וארשה, וחיכיתי לפתיחת הטכס.

שם, על הבמה, ראיתי כרזה רשמית של "יד ושם" מהטיפוס החדש – אני לא יודע מי מכם שם לב, אבל יד ושם הולך ומשנה קמעה-קמעה את הסמל שלו. הסמל הישן יותר – זה של המנורה המעוקמת עם ששת הקנים (שהוא, אגב, די אהוב עליי) – כבר פחות בשימוש. נכנס בשנים האחרונות יותר ויותר סמל חדש – גם הוא די יפה, יש לציין – המצייר חוטי תיל ההופכים בקצה אחד שלהם לעלים נובטים ומלבלבים. מעל הלוגו החדש נכתבה סיסמה, גם היא מקובלת יחסית ביד ושם בשנים האחרונות: "זוכרים את העבר, מבטיחים את העתיד". סיסמה נאה, ובאופן כללי אין לי התנגדות אליה – רק שבהקשר הזה אני חושב שהיא פחות נכונה.

בתקופה שהדרכתי ביחידת ההסברה ביד ושם, עברנו איזו הדרכה בירושלים עם איזה מגה-מדריך, שמוחזק להיות האימ-אימא של אומנות ההדרכה. למרבה הצער, הוא באמת היה. אחרי הדרכה איתו נתקפתי רגשי נחיתות ברמה כזאת, שנהייתי חולה מהם איזה יום יומיים. הקיצור, בסוף ההדרכה שלו הוא כינס אותנו, מדריכי יחידת ההסברה – ולא הרבה היינו במספר – על איזו מרפסת הצופה להר הבית. אחרי שפנה אלינו בדברי כיבושין, דיברנו על הדרכה באופן כללי, על חינוך, על גדלות השליחות ועוד כהנה וכהנה. הוא שאל אותנו למה אנחנו מדריכים ביד ושם. למה אנחנו חושבים שזה חשוב. כולם השפילו מבט ואף אחד לא ענה. אחרי זמן מה אני עניתי, באיזו תגובה אוטומאטית אופיינית לי, "אני לא יודע". או אולי זה היה "אין לי תשובה". משהו כזה. איזו גבה בלתי נראית נזקפה אצל המגה-מדריך. "אם אתה מדריך ביד ושם חייבת להיות לך תשובה".

אבל אני באמת לא יודע למה זה חשוב. אני לא יכול להסביר למה זה חשוב – אלא אם כן אני לוחץ "פליי" על תקליט הקלישאות הרגילות שנפלטות מן הפה מבלי שהן עוברות בהכרח דרך המוח. אני באמת לא ידעתי להגיד לו למה זה חשוב – אבל הייתי משוכנע בכל מאודי שזה חשוב. זה כל כך חשוב, עד כי אין סיבה לכפות על זה מלים ואינטרסים בכדי לתרץ. זה כל כך ברור, כל כך מובן, כל כך בסיסי.

זה העניין עם "זוכרים את העבר, מבטיחים את העתיד". הסיסמה הזאת נשענת על דור שלם של סיסמאות וסיסמאות משנה – "לעולם לא עוד" , למשל. מה שעומד בבסיס סיסמאות אלה הוא הלקח –  למה צריך ללמוד את השואה? כמובן, כדי שלא תיקרה אחת נוספת. בשביל זה צריך ללמוד אותה. אם ככה, במקרה ויבוא אלינו נביא ויבשר לכולנו שבליינד, בדוק, לא תקרה שואה נוספת – אזי אין טעם ללמוד על אוושויץ וסוביבור, גטו וארשה וליל הסכינים הארוכות. הרי אנחנו זוכרים כדי להבטיח את העתיד, לא? והאם העתיד כבר בא מובטח מהבית, אין למה להתייגע.

לא כך היא. אנחנו זוכרים שלא מסיבה מסוימת. אנחנו זוכרים כי אנחנו זוכרים. כי צריך לזכור. כי זה חלק מאיתנו, מהיותנו בני אדם, ועמים, ותרבויות, ויהודים בפרט. זה כמו שאני לומד ספרות כי אני לומד ספרות. אני לא יודע להסביר לאיזה בר-בי-רב למה זה חשוב ללמוד ספרות – אני פשוט מרגיש בצורה חזקה ועצמית מאוד שזה חשוב, ואני לא מצליח לכפות על זה מלים יפות או הסברים שכליים מלומדים.

אז ככה זה. צריך לזכור כי צריך לזכור, לא כי צריך לבנות על זה אי-אילו מגדלים. זכר השואה הוא מספיק חשוב בכדי להתקיים באופן אוטונומי, בלי בניות עזר אידיאולוגיות או נגזרת מעשית דווקא. מובן שאלו הן חשובות – אך זכר השואה לא תלוי בהן. 

זה שצריך להפיק לקחים מהשואה – בכל מיני תחומים ושדות – עם זה אני ודאי מסכים. צריך להפיק לקחים מהשואה – זה אפילו חובה. חלק מהלקחים, למשל, שיש להפיק, קשורים לסוג הדיבורים שודאי נשמעים במסגדים הירוקים – וגם בזה הזהוב יותר – שנשקפו מכל עבר מהאוטובוס שלקחתי מהר-הצופים; חלק גם קשורים בכתם הדיו השחור על השלט שראיתי באזור קריית משה. ודאי שחלק גם קשורים לנאומים שנשאו רה"מ ונשיא המדינה בטכס בכיכר וארשה – שהזכירו, כמו כמעט בכל שנה בשש השנים האחרונות, את איראן, ואת קשר השתיקה של העולם, ואת האפאתיות אל מול הסכנה. אבל חוץ מכל הלקחים, אני חושב שצריך לזכור כי צריך לזכור. כמו שאנחנו זוכרים את יציאת מצרים, כמו שאנחנו זוכרים את זכר עמלק, אפילו כשהוא עצמו כבר לא בטוח זוכר את עצמו. אנחנו פשוט זוכרים. לא כדי לבנות מדינה, לא כדי לזכות בחיי העולם-הבא, לא כדי ללמד את העולם מוסר – אלא כי אנחנו פשוט זוכרים. אנחנו זוכרים כי אנחנו חיים, אנחנו זוכרים באופן הכי עמוק, הכי בסיסי והכי בלתי ניתן להסברה. אנחנו לא מכירים דרך אחרת. אין לנו דרך אחרת.

כאלה היינו מאז ומתמיד.

אנחנו פשוט אנשים שזוכרים, היהודים. אנשים שזוכרים.  

***

אח שלו: זוכר?

*** 

תיירת צוחקת ביד ושם / גל כהן

נכתב לראשונה – 25.3.09. נערך מחדש – 12.4.10.

תָיֶּרֶת צוֹחֶקֶת בְּיָד וָשֵׁם
צְחוֹקהּ חַי, מִסְתַּלְסֵל, מְהַדְהֵד
וְשׁוֹמְעִים הַקִּירוֹת בְּיָד וָשֵׁם
וְעוֹנָה הַדְּמָמָה כְּהֵד.

וְשׁוֹמְעִים אֶת צְחוֹקהּ כָּל מַפָּה וּדְיוֹקָן
וְשׁוֹמְעָה מְסִלַּת הַבַּרְזֶל;
גַּם שׁוֹמֵעַ הַגְּוִיל הַשָּׂרוּף עַל הַכָּן
אֶת הַצְּחוֹק,

אֶת הַצְּחוֹק מִּתְגַּלְגֵּל.

קַשֻּׁבוֹת הַתְּפִילִין שֶׁהֻצְּאוּ מִפִּי-בוֹר
שֶׁהָיָה לָהֶן קֶבֶר-אַחִים –
גַּם הנעל אִתַּן, בְּצִבְעָהּ הָאָפֹר,
גַּם מוֹטוֹת הַפְּלָדָה הַמְפֻיָּחִים.

מַקְשִׁיבִים הַפַּחִים שֶׁמֻלְּאוּ צִיקְלוֹן-בֶּה –
וְשׁוֹמְעִים, הוֹ, הֱיוּ-נָא עֵדַי!
וְרוֹבֵה מַחֲרִישׁ וּמַקְשִׁיב בְּהֶחְבֶא;
גַּם שׁוֹמֵעַ ה’אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַיי’.

וְשׁוֹתְקִים כָּל מֻצַּג, כָּל תְּמוּנַת-אִישׁ-רָזֶה –
לֹא-תְמֵהִים, עַל-עָמְדָם נִשְׁאָרִים…
שֶׁהֲרֵי קוֹל-בַּת-צְחוֹק מְהַדְהֵד שֶׁכָּזֶה
כְּבָר שָׁמְעוּ בְּיָמִים אֲחֵרִים.

קוֹל-בַּת-צְחוֹק גֶּרְמַנִי, מִתְעַלֵּל וְלוֹעֵג
הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד-הַיְּהוּדִים.

וְרָחוֹק קְצָת מִשָּׁם, בְּתוךְ ‘אֹהֶל יִזְכּוֹר’,
אֶת הַצְּחוֹק בִּדְלֵי-אֵפֶר שׁוֹמְעִים;
מִנִּי אָז, מִיָּמִים שֶׂל טְרַנְסְפוֹרְטִים וָקֹר
לֹא שָׁמְעוּ צְחוֹק כָּזֶה
שֶׂל חַיִּים.

וְיָקוּם אָז הָאֵפֶר. שְׁנַת-נֶצַח יָקִיץ,
וְיַגִּיד שָׁם בְּשֶׁקֶט, רָחוֹק:
לֹא יָדָעְתִּי שֶׁאַחֲרֵי אַוְּשְוִיץ
אֶפְשָׁר עוֹד בִּכְלָל לִצְחוֹק…

וְאִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר
שֶׁיִּצְחַק בֶּן אָדָם
אֶת צְחוֹקוֹ אַחֲרֵי מָה שֶׁעָבַרְנוּ–
נִשְׂמַח, יְדִידַי; יֵשׁ תִּקְוָה בָּעוֹלָם
וּנְבָרֵךְ עָלָיו
שֶׁהֶחֱיָנוּ!


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1