ארכיון עבור יולי, 2010

– חדשות –

ובכן, שלא כהרגלי אני מכניס פוסט קטן עם כמה עדכונים הקשורים לבלוג:

 לאחרונה עבר הבלוג אכסניא; עד לא מזמן התארח הבלוג באתר המעולה 'בלוגלי'. עקב סגירתו של האחרון, עבר הבלוג לאתר המעולה לא פחות, wordpress.com. המעבר השפיע בעיקר על הכתיבה והעריכה, וכמעט ולא השפיע על חוויית הגלישה של הקורא.  מערכת הבלוג (זאת אומרת: אני!) השתדלתי להשאיר את העיצוב כמה שיותר קרוב לעיצוב המקורי, עם שינויים קטנים. הבלוג נגיש עתה בשתי כתובות:  גם בכתובת החדשה – regaim1.wordpress.com,  וגם בכתובת הישנה regaim.blogli.co.il, המעבירה ישירות אל הכתובת החדשה. קישורים ישנים לפוסטים ספציפיים מהמערך הישן יפנו את הדפדפן ישירות אל הפוסטים שכאן, באתר החדש.

 מדור חדש נפתח באתר – מדור "אח שלו". להבדיל מ"פינת אח שלו", שהיא פינה קבועה בכל פוסט (בין הטור לשיר), המדור שנקרא באותו שם הוא המקום בו הגולשים מוזמנים להביע את חוות דעתם על הבלוג ואת התרשמותם הכללית ממנו. אל המדור ניתן להגיע ע"י הקשה על הכפתור הנושא את הכיתוב המתאים – תמצאו אותו בשורת הכותרת של הבלוג, ליד הכרטיסיה "אודות".

 עם המעבר לאתר החדש ולמערכת wordpress.com, נפתחה גם רשימת תפוצה חדשה ל'רגעים' – והיא קלה יותר לתפעול. אם אתם מעוניינים לקבל עדכונים באי-מייל על פרסומם של פוסטים חדשים בבלוג, כל מה שצריך לעשות הוא לרשום את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים, הנמצא בתפריט הצידי של הבלוג (מתחת לשורת החיפוש), ולהקיש על הכפתור המתאים. זה הכל, בקלות ובמהירות. כמו כן, יצויין שרשימת התפוצה הנוכחית שולחת את העדכונים מיידית עם פרסום הפוסטים החדשים, ולא בדיליי מסוים, כמו זה שהיה במערכת הקודמת.

 לא מזמן מלאו לבלוג עשרה חודשים. כולל הפוסט הנוכחי הוא מונה 13 פוסטים.

 צפיית שיא נרשמה אתמול (28/07/10) באתר, בעקבות פרסום הפוסט "רגע עם… מערות". נכון לכרגע, מחזיק הפוסט האחרון בשיא של הפוסט הנצפה ביותר ב'רגעים' עד כה. חודש יולי, אם כן, הוא החודש שבו נרשמה התנועה הערה ביותר באתר – מעל ל60 כניסות. זה המקום להודות כמובן לכל הקוראים והמגיבים.

 מחר יהיה חם ומגניב ברוב אזורי הארץ, למעט ירושלים – שם בלילה עדיין יהיה קר.

אבל מגניב לא פחות.

* * *

עד כאן. יום טוב ובוקר טוב מירושלים.

אחרינו 'כושר טוב ישראל'.

רגע עם… מערות.

בשבוע שעבר הסעיר המשורר נתן זך את הביצה הישראלית. אומנם לא הרבה רעש הוקם סביב אמירתו הקשה – שהרי כמה חשיבות כבר נותנים היום לדבריהם של משוררים מזדקנים? לפני אי-אילו שנים, בתקופתו של אלתרמן לדוגמה, מה שהיה אומר משורר היה נחשב הרבה יותר ממה שהיה אומר פוליטיקאי. לא שהיום מה שאומר פוליטיקאי שווה כל כך הרבה, כן – אבל דבריו של משורר נחשבים היום אפילו פחות מזה. עד כדי כך.

ואיך הסעיר זך את הביצה הישראלית? עם הדברים האלה שאמר בריאיון לעופר שלח, בישראל של יולי 2010, לעיני השמש: http://e.walla.co.il/?w=/4530/1712466

זה התחיל מסתם ביקורת על הטלויזיה בישראל; ביקורת שאגב אני יכול מאוד להזדהות איתה. אבל אחרי זה עבר המשורר להתרשמות כללית מהציביליזציה הישראלית: "לקחו אנשים שאין ביניהם שום דבר משותף". כך מתאר זך את קיבוץ הגלויות השונות בישראל.

[כבר פה היתה צריכה הנורה של איש התרבות היהודי – או כל איש תרבות שיודע משהו על היהודים, בעצם – להתחיל להבהב. "שום דבר משותף"?

זה נכון שיש הרבה שוני בין העדות; ידוע שכל גלות וקהילה הושפעו בין השאר מסביבתן, ויצרו מרקם תרבותי/לשוני/מנטאלי המיוחד לכל עדה. אבל לומר שאין שום דבר משותף? לשכתב את ההיסטוריה בצורה כזאת ולמחוק באחת את כל הרקע היהודי? את כל היהדות? את כל המנהגים, הזכרונות, הסיפורים, האמונות, המנטאליות, הטכסים, התרבות המשותפת, חוויות הגלות? המכנה המשותף הרחב אך העמוק כל כך של יהודי העולם? לא הייתי מצפה לדברים כאלה מבן אדם שאמור להכיר את היהודים ואת תרבותם קצת יותר מהאדם הממוצע.]

ואז, אחרי ההברקה הזאת, בא הפטיש גדול – האמירה הקשה שעליה יצא הקצף: "אלֶּה באים מהתרבות הגבוה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית […] ואלה באים – אני יודע – מהמערות…".

אני שמח להודיע לך, מר זך, שהעיר פאס שבמרוקו – בה נולדה אימי – איננה מערה. למען האמת, היא רחוקה מאוד מלהיות מערה. היא מקום חשוב ומיוחד מאוד בתולדות תרבותנו ובתולדות תרבות העולם. אם זה לא אומר לך כלום, אפשר גם להזכיר את שיעור ההשכלה המערבית הגבוה של יהדות מרוקו – שיעור שלא היה שונה במאום מזה של כמה מקהילות אירופה, למשל, בעלותן לארץ. אם דווקא השכלה מערבית היא הפרמטר היחידי עבורך לאבלואציה של קהילה.

גם העיר חלב שבסוריה, עירו של סבי מצד אבא, איננה מערה. שנים על שנים על שנים של תרבות, עשייה רוחנית, שירה, פיוט, ידע שעובר מדור לדור. ציביליזציה מפותחת, יוצרת, עשירה. אבל בשביל זך זה לא נחשב – הוא מסתכל במשקפיים מערביות ושופט את התרבות על פי אמות מידה מערביות, שלפיהן – באופן א-פריורי – התרבות המערבית היא מן הסתם הטובה ביותר. והרי זה שיפוט של שוטים.

הרשה לי גם להזכיר לך, זך, שאותה טלויזיה שיצאת נגדה בתחילת דבריך היא איננה פרי ביאושים של איזו חברה מזרחית-אזיאתית – אלא היא המצאה מערבית שמשרתת את התרבות המערבית העכשווית על כל תחלואיה, שלא שייכים בכלל לרוחו של המזרח.

*

הדימוי המזרחי שאנחנו מכירים, של המזרחי העצבני, הנבער, הגס – הוא דימוי "תוצרת הארץ". בחו"ל לא היו דברים כאלה. מי שיסתכל לרגע על הדורות הקודמים, על היהודים שהגיעו מעיראק, ממרוקו, מתימן, ממצרים – יגלה תמונה הפוכה לגמרי מהמזרחי הערס של היום שהוא כל כך אוהב לתעב: הוא יראה לנגד עיניו אנשים עדינים, אצילי נפש, לבביים. אולי לא כולם שם סיימו אוניברסיטה (למרות שהרבה מהם אגב כן), אבל היו ביניהם גם היו הרבה חכמים לא קטנים.

עצבניים הם התחילו להיות, אולי, רק פה. יכול להיות שלשיכונם במירמה במקומות כמו דימונה היה תפקיד בזה, אני לא יודע.

ובכלל – צריך לבדוק עד כמה בכלל הדימוי הזה קשור למציאות. כבר יצא לי לפגוש לא מעט אשכנזים, מחניכי ביתה של תרבות מערב אירופה המהוללה, שלא היו פחות מסמל מהלך לתת תרבות, לבערות, למידות רעות ולכל מה שרע ומכוער. והם היו משכילים. מאוד משכילים.

אם כן, כְּשׁנראֶה אשכנזי מתנהג כך וכך, לא נפנה להאשים את המנטאליות – אלא את הפרט; נגיד לעצמנו: טוב, נו, מדובר פה בסתם איזה תפוח רקוב. או שהוא פשוט סתם בנאדם מגעיל. או שהיתה לו מורה עיראקית ביסודי.

אבל באשר ניתקל באיזה נהג אוטובוס מזרחי שזרק מילה או שתיים לא במקום – מיד בתוכנו יתחילו לגעוש האשמות עדתיות בלתי-מילוליות, טענות על פרימיטיביוּת וקריקטורות של דמויות שעירות-עממיות חסרות כל טאקט. אנחנו ניגעל לא מהתנהגות הפרט, אלא מההתנהגות והתרבות המדומיינת של איזה כלל מדומיין: הכלל המזרחי-נבער-חסר-טאקט.

גם על הטאקט אין ליהדות אשכנז – או לתרבות המערב –  מונופול. להיפך. אותם יהודים שהזכרתי קודם, הסבים והסבתות שלנו, שבאו הנה בשנות החמישים ממרוקו, מעיראק, מסוריה – מה אתם חושבים, שהם היו ז'לובים חסרי נימוס? הכעס וקוצר הרוח המשוייך היום למזרחים הוא, כפי שכבר אמרתי, תוצרת הארץ: תוצאה של התנאים הקשים שהיו בארץ בכלל, ושל התנאים הספציפיים מהם סבלו יהודי המזרח בפרט. הרי קשה להישאר מנומס בארץ של מלחמות ולחצים, בתרבות מתמדת של תחרות וסכסוך, שבה אתה נשאר מדוכא עד אשר תדפוק על השולחן.

כהערת אגב, צריך לומר ולהזכיר שלא רק המזרחים סבלו במחנות הפליטים של שער העלייה ודומיו – אבל אני חושב שמלחמת תרבות ברמה כזאת התנהלה רק נגדם. לא נגד הייקים, לא נגד דוברי היידיש, ולא נגד הרוסים. בשנים האחרונות זה מתחיל להתהפך – התואר "אשכנזי" הפך בצורה מעוותת ונוראה למילת גנאי. אתם תשמעו את זה בשיחה כל יום: "יא אשכנזי".

אני לא מתכחש לסבל ולילדות העשוקה של העולים מארצות אירופה – יהודי ה"הוכדויטש" או ניצולי השואה. ברור לי שהם סבלו מאוד פה בארץ ולא קיבלו יחס צברי נלבב בהרבה מאוד מהמקרים. אבל רצח אופי כזה, רצח תרבות שכזאת – במימדים הטוטאליים האלה – התנהל, כך נדמה לי, רק נגד המזרחים.

מדי פעם אנחנו שומעים מעל גלי האתר שלנו אמירה כזאת או אחרת, מסגנונו של זך. תמיד אנחנו אומרים ש"השד העדתי הוצא מהבקבוק". זה נכון שיש בקבוק, שאנחנו מתאמצים נורא לשמור על השד הזה בתוכו – ודי בצדק. הבעיה עם הבקבוק הזה היא העובדה שהוא שקוף. גם כשהשד נמצא עמוק בתוך הבקבוק – הוא רואה אותנו. ואנחנו אותו.

לשם הבהרה אני אומר את דעתי האישית: אני לא מאמין בעדות. אני מאמין באדם ובעם ישראל. אני בעד שימור המסורות העדתיות ובניית תרבות משותפת המושתתת על הפרייה הדדית, לא על קינטור הדדי מהמודל של זך. אני חושב שאף אחד לא צריך להתבייש במוצאו. אני מחכה ליום שבו לא תהיינה יותר "עדות", אלא עם אחד, ובו מקום וכבוד לכל התרבויות. אני מחכה ליום שבו לאמירותיו של זך שוב לא יהיה מקום.

אני לא מגדיר את עצמי לא כמערבי ולא כמזרחי – אני מגדיר את עצמי כאדם. אני מנסה לקבל, לאמץ וללמוד מכל תרבות את הטוב שבה. 

*

המערות שנתן זך מדבר עליהן נמצאות בראשנו, בראשו של כל ישראלי. באופן מובנה בשיח שלנו ובתרבות הבלתי-מוּדעת שלנו, ישנן התניות מסויימות שקשה להילחם בהן, והן משפיעות על התפיסה של כולנו, מזרחים ואשכנזים כאחד. ואל תספרו לי שזה לא נכון שאין דבר כזה – כי זה קיים, בצורה שהיא אומנם לא תמיד מודעת, אבל בהחלט מורגשת.

"אמיתות" מסוימות הובנו בראשנו באיזושהי צורה: מזרחי הוא פרימיטיב, חסר תרבות, עצבני, איש מערות – אשכנזי הוא משכיל, מפותח, מתורבת ונאור. אלו הציפיות האוטומאטיות שלנו, מזולתנו אבל גם מעצמנו. ילד שנולד בבית מזרחי קלאסי יודע על עצמו, או לפחות מרגיש על עצמו: אני פחות מנומס. באתי מתרבות סוג ב'. אני נחות. ילד אשכנזי יכול להיות בטוח לעומתו שהוא מגיע מהתרבות הנעלה בעולם. אלה לא דברים שאומרים (חוץ מזך, שבאמת אומר), אלא דברים שמרגישים. הם נמצאים מאוד עמוק, מאוד בשקט.

אם כן, מה נתנה לנו תרבות המערב הנעלה במאה העשרים? בואו נבדוק:

היא נתנה לנו את המיקרוגל, המחשב והרפואה המתקדמת – ועוד הרבה מאוד הישגים גדולים בתרבות ובמדע שאת פירותיהם אנו אוכלים גם ברגע זה ממש.

את הזכויות של תרבות המערב אני לא לוקח לה. אבל! חשוב לזכור שאותה תרבות מערבית היא זו שגם נתנה לנו את הבולשביזם, את המלחמה העולמית חסרת התקדים שגבתה מיליוני קורבנות (ואחר כך עוד אחת, רק יותר גדולה), את רצח העם המזעזע והברברי ביותר בתולדות האנושות, את פצצות האטום, את תורת הגזע, את התרבות הממוסחרת והדורסנית, את הקפיטליזם וניצוּל החלש, את הרדיפה העיוורת אחר הממון, את חברות כוח האדם, את הזיהום, את תרבות כריתת היערות, את הקולוניאליזם, את תעשיית הפורנו, את האנורקסיה, את מות הערכים ואת הציניות. בעיקר את הציניות.

אם זך מציג מודל דיכוטומי של להיות או זה או זה;

אם זה המערב וזה המזרח;

אם זאת הקידמה, ואילו תרבותם של אבותיי היא מערה – תודה רבה. אני מעדיף את המערה.

*

אח שלו: מה קרה, התמזרחת?

*

על המערה ממנה באו יהודי המזרח
(או: הד המערות עונה לנתן זך) / גל כהן


בַּמְּעָרָה מִמֶּנָּה בָּאוּ הוֹרַי
הָיוּ חֲקוּקִים עַל הַקִּירוֹת טוּריו שֶׁל דוּנָש
וְשִירִים שֶׁל רִבִּי רְפָאֵל עַנְתֶּבִּי.

בַּמְּעָרָה מִמֶּנָּה בָּאוּ הוֹרַי
יָשְׁבוּ גְּדוֹלֵי-עוֹלָם
וְהַמָּקוֹם
לֹא צַר לָהֶם.

בְּאוֹתָהּ מְעָרָה
לֹא שָׁלַט נָחָשׁ וְעַקְרָב מֵעוֹלָם.
חַיּוֹת הטֶּרֶף
הָיוּ בַּחוּץ.

הָיְתָה לָהּ אַקוּסְטִיקָה מֻפְלָאָה
וּבחָללָהּ הֶחָמִים
רִצְּדוּ קוֹלוֹת שָׁרִים כְּאוֹר מְדוּרָה.

וּכְמוֹ בְּעוֹלַם אַחֵר
רָחוֹק מִכָּאן
פָּרְחָה תַּרְבּוּת נִפְלָאָה
נְ קִ יָּ ה   מ רְ בָ ב
עַד שֶׁבָּאתָ אָתָּה
עָלֶיהָ
בּחַיְדַּקֶיךָ

וַאֲנִי יודֵעַ
שֶׁעָלְתָה מְעָרָתִי זוֹ
עֶ שְׂ ר וֹ ת   מ וֹ נִ י ם
עַל מְאֵרוֹתֶיךָ
עַל כָּל אַרְמְנותֶיהָ המַעֲטִירִים
שֶׁל וַאנְזֶה.

[וְהֶעָרַת אַגַּב לְסִכּוּם:
מִי שֶׁאָמַר פַּעַם
שֶׁהַמִּשְׁפָּט וְהַשּׁוּרָה הֵן יְשׁוּיוֹת
נִפְרָדוֹת
וַאֲפִילוּ סוֹתְרוֹת
כְּדַאי לוֹ לִזְכֹּר שֶׁגַּם הַהַשְׂכָּלָה
וְהַחָכְמָה
הֵן כָּאֵלֶּה.]

רגע עם… זיקוקים.

יש כמה דברים מעניינים באזור הספציפי והיפה הזה של ירושלים, שבו אני מתגורר. [למי ששאל, זהו הר הצופים: המקום שהגיעו אליו חכמים ובכו, ורק רבי עקיבא ראה וצחק]. ראשית כל – וכנראה שבשל הגובה – זהו המקום היחידי בארץ שאני מכיר שבו בנאדם מתעורר בבוקר באמצע יולי ורואה מול העיניים ערפל. ממש ערפל.

זה אולי המקום היחידי בישראל, שבּו לַמוֹכֵר שבקיוסק – בעל העברית המצויינת, אגב – יש 'ביסלי' עם כיתוב בערבית ('بيسلي') על המדף, ותמונה של הבאבא סאלי זצ"ל על הקיר.

זה אחד המקומות הבודדים בארץ שבו חמישים מואזינים סטראופונים בארבע לפנות בוקר לא יוכלו להעיר אותך, אבל מערכת הכריזה של מעונות הסטודנטים דווקא כן.

אבל מלבד כל אלה, נראה לי שזה המקום היחידי בישראל שבו יש זיקוקין די-נור קבוע, בכל יום בשנה, לפחות פעמיים ביום. ו – כמו שאמרו אסי וגורי – אני לא מגזים.

 במקומות אחרים, זיקוקין-די-נור אפשר לראות אולי בחגים או בשנה החדשה למניינם. כאן – בירושלים – זה כבר הרגל יום-יומי. אפילו לפני שהחושך יורד. 

 בעבר היו שירדו על מנהגם של ערבים לירות ברובים באוויר להבעת שמחה באירועים המשפחתיים. די בצדק ירדו, למען האמת, שהרי היו אנשים ששילמו על חוסר האחריות הזאת בבריאותם ובחייהם, השם ישמור. אז לכן החברים התקדמו ועברו לירות זיקוקים: פחות מסוכן, יותר אסתטי. אלא שמאז כל יום, בסביבות הר הבית בואכה הר הצופים, הופך ליום עצמאות: כאילו עוד רגע ויצא אליך מישהו עם כֻּפִיָּה ופטיש פלסטיק, תוך שהוא מדקלם פסוקי תנ"ך, בדיחות מז'אנר אבשלום קור והמנוני-חג.

 אם יצא לך לשמוע פה מטח מפתיע, אפילו באמצע היום, רוב הסיכויים הם שלא מדובר בהפצצה מאסיבית, מטווח של צנחנים או ירי מכיוון בית ג'אללה –  אלא בסך הכל בעוד חתונה של ערבי אמיד מירושלים או מיהודה. בפעם הראשונה ששמעתי מטח לא מוסבר שכזה, פשוט לקחתי את הרגליים ורצתי הביתה, משוכנע שאוטוטו – אם אישאר בחיים, זאת אומרת – אפתח 'וואיינט' ואקרא על איזה תקרית ירי או נסיון פיגוע חלילה. לקח לי קצת זמן להבין שאלו מנהגי המקום, ושהפיצוצים האלה הם לא סימני שנאה, אלא דווקא אותותיה של שמחה גדולה.

 לחלק מערביי ירושלים והאזור יש עוד מנהג (דווקא פחות סימפתי) להביע שמחת נישואין: הם מקשטים את האוטו של בעל השמחה ומלווים אותו – איזה שלושה-ארבעה רכבים, ככה – בצפירות רמות וקצביות של הצופר, תוך שהם מקיפים את רכבו וחוסמים את נתיבי התנועה. אבל לא תמיד; נראה שיש רבים שמסתפקים בקישוט המכונית בלבד.

 לפעמים, כשאני שומע שוב מטח של זיקוקים, או כשאני רואה רכב חונה מעוטר בסרטים לבנים ושומע על ידו שיחה ערבית קולחת ונלבבת, מתחשק לי פשוט לגשת אליהם ולומר: מבְּרוּךּ. אַלּלַה יִבְּעֵד אלשַּר עַנְכֻּם. הלוואי שנהיה בשמחה כל יום בשנה. שנזכה כולם להתחתן, ולהביא חיים לעולם, ולשמוח. ולחיות בשלום בעיר הזאת.

ושיהיו לנו כל יום זיקוקים.

 *

 אח שלו: שלום עושים רק בגן-אירועים.

 *

 זיקוקים בירושלים / גל כהן

 

לֹא, זוֹ לֹא יְרִיָּה מֵרוֹבֶה אוֹטוֹמַאטִי.
לֹא טִילִים שֶׁל זְדוֹן מַרְקִיעִים השְּׁחָקִים.
לֹא, פֹּה לֹא מְדֻבָּר בְּתַקְרִית מִילִיטַאנְטִית.
מְדֻבָּר – זֶה הַכֹּל! –
בְמִפְגַן זִקּוּקִים.

הֵם בָּאִים בְּמַפְתִּיעַ בַּיּוֹם אוֹ בַּלַּיִל.
מִכִּוון הַמִּקְדָּשׁ אוֹ אַחַת השְּׁכוּנוֹת.
הֵם נוֹרִים – וּכְתוֹבְתָם אֵין הִיא יֶלֶד אוֹ בָּיִת.
הֵם נוֹרִים וּכְתוֹבְתָם הִיא אַחַת:
הַלְּבָבוֹת.

כְּבָר יָדְעָה לַהּ הָעִיר רֹב פְּגָזִים וִירִיּוֹת,
הַפְצָצוֹת וַעֲשַׁן מְתַמֵּר שֶׁל לֵיל-קְרָב.
וְהִנֵּה בָא הַיּוֹם. הַשָּׁמַיִם הֵם אוֹת –
זִקּוּקִין שֶׁל שִׂמְחָה מרְעִימִים בַּמֶּרְחָב.

זִקּוּקִים שֶׁל שִׂמְחָה עַל הַר-בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ
וּמֵעַל הַזֵּיתִים וּבָתֵּי הַקְּבָרוֹת.
לוּ יָכְלוּ רַק לִפְתּוֹחַ פֹּה שַׁעַר חָדָשׁ
מֵעַל כֹּל מִגְדָּלִים וְחוֹמוֹת.

רגע עם… חשיבה חיובית.

לא הרבה יודעים, אבל הכינוי הקבוע שלי בצבא היה, בעוונותיי, "גל הממורמר". זה לא שאף פעם לא היתה לי 'סיבה' – המחצית הראשונה של שירותי הצבאי היתה רצופה בקשיי-הסתגלות והיו בה לא מעט חיכוכים, סכסוכים ובעיות. היה לי קשה מבחינה חברתית, היה לי קשה מול מפקדים, היה לי קשה בתפקיד. היה לי קשה בכלל עם הפורמציה הזאת של בסיס צבאי, על כל התבניות החברתיות הכלולות בה. אני, ילד הבית המסוגר, שרק הרגע סיים תיכון באילת העיר הקטנה, מהגר תוך פחות מחודש לעולם אחר שמתפקד אחרת עם חוקים אחרים, עולם בו מדברים אחרת ומתכוונים אחרת, עולם בו הגדרת הסמכות היא אחרת לגמרי וההתנהגות של בעליה עלולה להיות, גם היא, אחרת לגמרי. יש אנשים שמצליחים להסתדר עם העולם הזה די טוב – חלקם בכל מיני דרכים עקמומיות, מתוחכמות וחסרות כל התרגשות יתרה. איכשהו הם מצליחים להסתדר עם המערכת: להתברג בתוך מארג הכוחות וההרתעה העדין שמייצב אותה, להתקמבן איתה, לזרום איתה. אני, כך נראה, בתור בנאדם שאפילו מכונית חולפת יכולה להעליב אותו, ואחד שמנסה בכל צעד להיות הכי מוסרי שאפשר (לא תמיד בהצלחה) – לא הייתי בין המסתדרים עם המערכת הזאת. לפחות לא בהתחלה.

מובן שהיום אני גם מתגעגע לבה"ד ולחוויות טובות ולדברים חיוביים שהיו לי שם, ברוך השם. שלא לדבר על אידיאליזציה שאני עושה – ברגעים חלשים במיוחד – לזמן שהיה לי שם; אבל זה כבר נושא אחר לגמרי.
 
אני חושב, או אולי מקווה, שמשהו חיובי קרה לי בדרכי מכיתה י"ב לשנה א'. משהו טוב, או לפחות התחלה שלו.
הגישה שלי, כך אני מרגיש, פחות ממורמרת. אני פחות מעסיק את עצמי במחשבות שליליות, בלמה ההוא, ולמה ההיא, ואיך זה שזה ככה, ומה פתאום, וכמה רע לי, וכמה עצוב לי.
שלא תבינו לא נכון: אני לא מזלזל במחשבות האלה ולא לועג לאנשים שנמצאים במעגל המחשבות הזה – והרי הרבה מאוד זמן ביליתי כשאני בתוכו, ומדי פעם חלקים ממני, אם לא חלילה כולי, חוזרים אליו… רק חסדי-עליון מגנים עליי מליפול לבור הזה, אשר מים חיים אין בו, אך נחשים ועקרבים יש בו.

למדתי משהו על חשיבה חיובית, והבנתי משהו על חשיבה שלילית. ודאי שמעתם מה זה 'דמיון מודרך'; אני הבנתי שכל מה שעשיתי לעצמי כל השנים היה דמיון מודרך לפי כל ההגדרות – רק שהוא היה מהסוג השלילי. פשוט דמיון מודרך שלילי. זה סטרט-אפ שאני, כנראה, עליתי עליו: זה כמו לשכב על הגב, לכבות את האור, לשים מוסיקה מרגיעה ברקע ולשנן בתוך ראשי: רע לי. לי רע. אני רע. העולם רע. התפקיד רע. האנשים רעים. הכל רע. וכן חוזר חלילה.
בלי להיכנס לשאלה האם מחשבה יוצרת מציאות או לא (אני די משוכנע שהיא כן) – ברור שדימויים שליליים כל כך חזקים וכל כך ממושכים לא יכולים להועיל, ובוודאי שלרוב לא עוזרים לאדם לשפר את מצבו. הם בעיקר מונעים ממנו ליהנות מהטוב שכן יש לו; בכלל לשים לב אליו, להשתמש בו, לנצל אותו, להודות עליו. העצבות היא פילגש הקוברת את מאהביה, ולכן, מי האיש החפץ חיים ירחיק עצמו ממנה מה שרק אפשר.

איך עושים את זה? אני לא ממש יודע. לוּ ידעתי, כנראה שלא הייתי חווה מחשבות כאלה בכלל, והייתי מתעשר מטיפול פִּלְאִי בכל ממורמרי העולם (כלומר: כל אוכלוסיית העולם, אני מניח…). אבל אולי באמת הדרך הטובה להתמודד עם דמיון מודרך שלילי כמו זה שתיארתי לעיל, היא האיפכא שלו – דמיון מודרך חיובי.
ויש עוד דרך טובה ששווה להזכיר: חברים. חלק מהשינוי לטובה באורחות החשיבה ובחוויה שלי אני חב לחוה, ידידה משכבר הימים, שיחדיו שתינו מכוס התרעלה הזאת שנקראת עצבות. יחדיו דיברנו עליה ודננו בדרכים להיחלץ ממנה. חלק אחר אני חב לחלק מחבריי שעלו מן הבה"ד, מקוטרים מור ולבונה.
 
לפעמים אנשים חושבים להטיח בי שהלימוד וההתקרבות שלי לעולם הערכים היהודי הפכו אותי לאדם אחר. חלקם ייתכוונו: לרעה. בהקשר זה אני חייב לומר שתפיסות העולם שלי, הערכים שלי, עמדותיי הפוליטיות, חלק מתכונות האופי שלי – כל אלה מנותקים לחלוטין מהתהליך; הם מלווים אותי די הרבה זמן, הרבה לפני שהתחלתי להתכתב התכתבות תכופה עם היהדות שלי. החשיבה הפוליטית שלי, למשל, לא השתנתה כהוא זה. אבל אני חושב שמשהו כן השתנה. כמה 'משהו'ים, בעצם. והגישה החיובית היא אחד מהם. אולי היו אלה פרקי אבות, אולי היה זה "בגן האמונה" של הרב ארוש. אולי זאת היתה החוויה היהודית עצמה שהיא במובהק חוויה חברתית של ביחד, כמעט על כל טכסיה וערכיה. אולי זאת היתה הקריאה היותר קרובה שלי בחומש. אולי התחזקות האמונה האישית שלי בבורא ובמכוון של העולם הזה. ואולי כולם יחדיו. אנשים שמתווכחים איתי ויכוחים פוליטיים כל יום ודאי נוחרים עלי בבוז, אבל כן. אני מרגיש אדם הרבה יותר טוב, הרבה יותר שלם, והרבה פחות קשה משהייתי.

אני רחוק מלהיות מושלם, אני יודע. גם בעניין החשיבה החיובית, וגם בעניינים אחרים. אבל כפי שלמדתי מעיון בספרים ומשיחות עם חברים יקרים כאחד: גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד יחיד אחד…

*

אח שלו: ניסים קורים.

*
חשיבה חיובית / גל כהן.
 


דִּבְרֵי-שֶׁבַח הַרְבֵּה יֵשׁ בְּבֵית הַגְּנָזִים
לְמַכְבִּיר וּלְמֵירַב. אַךְ אִם רֶגַע נַבִּיט  –
יֵשׁ דָּבָר בְּעֶרְכּוֹ לְעוֹלָם לֹא נַגְזִים:
חֲשִׁיבָה חִיּוּבִית!
 
הִיא עוֹרֶכֶת-דִּינוֹ שֶׁל הַלֵּב הַתָּמִים.
הִיא שׁוֹמֶרֶת הָרֹאשׁ, חמוּשָה בְּאלוֹת.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁסְגֻלָּה הִיא לְאֹרֶךְ-יָמִים –
יֵשׁ אוֹמְרִים בְּכֹחָה לְרַפֵּא מַחֲלוֹת.
 
אִם תָּנוּחַ עַל רֹאשׁ הַנּוֹדֵד בַּמַּחְשָׁךְ
יִהְיֶה לְפָנָיו זֶה לְפֶתַע כָּאוֹר.
וְהַדֶּרֶךְ שֶׁעַד-כֹּה הָיָה מְמֻשָּׁךְ –
אָז יִקְפֹּץ וְיָסִיר מִפָּנָיו מַהֲמוֹר.
 
הִיא תּוֹבִיש כָּל נָהָר. הִיא תֶּחְצֶה הַמִּדְבָּר.
שׁוּם דָּבָר בְּפָנֶיהָ הוּא בִּלְתִּי-עָבִיר.
וְגַם אִם עֲרָפֶל אוֹ עַרְפִּיחַ יִגְבַּר –
הִיא פִתְרוֹן מְעֻלֶּה לְזִהוּם הָאֲוִיר.
 
הִיא תַשְׁקֶה הַצָּמֵא בִּנְדִיבוּת כְּדֵי-צָמְאוֹ
וְתִנְבַע בְּשִׂמְחָה מִקְשָיֵי חַלָּמִישׁ
וְגַם נֶפֶשׁ רָעֵב תְּדַשֶּׁן בְצוֹמוֹ
בְּכָל עֵת אֲשֶׁר לֹא מֵעָלֶיהָ יָמִישׁ.
 
אִם יִזְכֶּה הָאָדָם רַק לִדְבֹּק בּהּ בְּנַחַת  –
הִיא תוֹבִיל אוֹתוֹ עַד לְאַרְצוֹ הַמֻּבְטָחָת.
 
הוֹ, רַק מִי יְלַמְּדֵנִי, אֶשְׁאַל-נָא לֵאמֹר:
מִי בָּזֶּה יְלַמְּדֵנִי עָלֶיהָ לִשְׁמוֹר?
 
*
 
לא אֶפְחָד לְאַבְּדָהּ. יֵשׁ לִי רוּחַ גַּבִּית.
נְּשָׁמָה יְתֵרָה. חֲשִׁיבָה חִיּוּבִית…!


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1