בשבוע שעבר הסעיר המשורר נתן זך את הביצה הישראלית. אומנם לא הרבה רעש הוקם סביב אמירתו הקשה – שהרי כמה חשיבות כבר נותנים היום לדבריהם של משוררים מזדקנים? לפני אי-אילו שנים, בתקופתו של אלתרמן לדוגמה, מה שהיה אומר משורר היה נחשב הרבה יותר ממה שהיה אומר פוליטיקאי. לא שהיום מה שאומר פוליטיקאי שווה כל כך הרבה, כן – אבל דבריו של משורר נחשבים היום אפילו פחות מזה. עד כדי כך.
ואיך הסעיר זך את הביצה הישראלית? עם הדברים האלה שאמר בריאיון לעופר שלח, בישראל של יולי 2010, לעיני השמש: http://e.walla.co.il/?w=/4530/1712466
זה התחיל מסתם ביקורת על הטלויזיה בישראל; ביקורת שאגב אני יכול מאוד להזדהות איתה. אבל אחרי זה עבר המשורר להתרשמות כללית מהציביליזציה הישראלית: "לקחו אנשים שאין ביניהם שום דבר משותף". כך מתאר זך את קיבוץ הגלויות השונות בישראל.
[כבר פה היתה צריכה הנורה של איש התרבות היהודי – או כל איש תרבות שיודע משהו על היהודים, בעצם – להתחיל להבהב. "שום דבר משותף"?
זה נכון שיש הרבה שוני בין העדות; ידוע שכל גלות וקהילה הושפעו בין השאר מסביבתן, ויצרו מרקם תרבותי/לשוני/מנטאלי המיוחד לכל עדה. אבל לומר שאין שום דבר משותף? לשכתב את ההיסטוריה בצורה כזאת ולמחוק באחת את כל הרקע היהודי? את כל היהדות? את כל המנהגים, הזכרונות, הסיפורים, האמונות, המנטאליות, הטכסים, התרבות המשותפת, חוויות הגלות? המכנה המשותף הרחב אך העמוק כל כך של יהודי העולם? לא הייתי מצפה לדברים כאלה מבן אדם שאמור להכיר את היהודים ואת תרבותם קצת יותר מהאדם הממוצע.]
ואז, אחרי ההברקה הזאת, בא הפטיש גדול – האמירה הקשה שעליה יצא הקצף: "אלֶּה באים מהתרבות הגבוה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית […] ואלה באים – אני יודע – מהמערות…".
אני שמח להודיע לך, מר זך, שהעיר פאס שבמרוקו – בה נולדה אימי – איננה מערה. למען האמת, היא רחוקה מאוד מלהיות מערה. היא מקום חשוב ומיוחד מאוד בתולדות תרבותנו ובתולדות תרבות העולם. אם זה לא אומר לך כלום, אפשר גם להזכיר את שיעור ההשכלה המערבית הגבוה של יהדות מרוקו – שיעור שלא היה שונה במאום מזה של כמה מקהילות אירופה, למשל, בעלותן לארץ. אם דווקא השכלה מערבית היא הפרמטר היחידי עבורך לאבלואציה של קהילה.
גם העיר חלב שבסוריה, עירו של סבי מצד אבא, איננה מערה. שנים על שנים על שנים של תרבות, עשייה רוחנית, שירה, פיוט, ידע שעובר מדור לדור. ציביליזציה מפותחת, יוצרת, עשירה. אבל בשביל זך זה לא נחשב – הוא מסתכל במשקפיים מערביות ושופט את התרבות על פי אמות מידה מערביות, שלפיהן – באופן א-פריורי – התרבות המערבית היא מן הסתם הטובה ביותר. והרי זה שיפוט של שוטים.
הרשה לי גם להזכיר לך, זך, שאותה טלויזיה שיצאת נגדה בתחילת דבריך היא איננה פרי ביאושים של איזו חברה מזרחית-אזיאתית – אלא היא המצאה מערבית שמשרתת את התרבות המערבית העכשווית על כל תחלואיה, שלא שייכים בכלל לרוחו של המזרח.
*
הדימוי המזרחי שאנחנו מכירים, של המזרחי העצבני, הנבער, הגס – הוא דימוי "תוצרת הארץ". בחו"ל לא היו דברים כאלה. מי שיסתכל לרגע על הדורות הקודמים, על היהודים שהגיעו מעיראק, ממרוקו, מתימן, ממצרים – יגלה תמונה הפוכה לגמרי מהמזרחי הערס של היום שהוא כל כך אוהב לתעב: הוא יראה לנגד עיניו אנשים עדינים, אצילי נפש, לבביים. אולי לא כולם שם סיימו אוניברסיטה (למרות שהרבה מהם אגב כן), אבל היו ביניהם גם היו הרבה חכמים לא קטנים.
עצבניים הם התחילו להיות, אולי, רק פה. יכול להיות שלשיכונם במירמה במקומות כמו דימונה היה תפקיד בזה, אני לא יודע.
ובכלל – צריך לבדוק עד כמה בכלל הדימוי הזה קשור למציאות. כבר יצא לי לפגוש לא מעט אשכנזים, מחניכי ביתה של תרבות מערב אירופה המהוללה, שלא היו פחות מסמל מהלך לתת תרבות, לבערות, למידות רעות ולכל מה שרע ומכוער. והם היו משכילים. מאוד משכילים.
אם כן, כְּשׁנראֶה אשכנזי מתנהג כך וכך, לא נפנה להאשים את המנטאליות – אלא את הפרט; נגיד לעצמנו: טוב, נו, מדובר פה בסתם איזה תפוח רקוב. או שהוא פשוט סתם בנאדם מגעיל. או שהיתה לו מורה עיראקית ביסודי.
אבל באשר ניתקל באיזה נהג אוטובוס מזרחי שזרק מילה או שתיים לא במקום – מיד בתוכנו יתחילו לגעוש האשמות עדתיות בלתי-מילוליות, טענות על פרימיטיביוּת וקריקטורות של דמויות שעירות-עממיות חסרות כל טאקט. אנחנו ניגעל לא מהתנהגות הפרט, אלא מההתנהגות והתרבות המדומיינת של איזה כלל מדומיין: הכלל המזרחי-נבער-חסר-טאקט.
גם על הטאקט אין ליהדות אשכנז – או לתרבות המערב – מונופול. להיפך. אותם יהודים שהזכרתי קודם, הסבים והסבתות שלנו, שבאו הנה בשנות החמישים ממרוקו, מעיראק, מסוריה – מה אתם חושבים, שהם היו ז'לובים חסרי נימוס? הכעס וקוצר הרוח המשוייך היום למזרחים הוא, כפי שכבר אמרתי, תוצרת הארץ: תוצאה של התנאים הקשים שהיו בארץ בכלל, ושל התנאים הספציפיים מהם סבלו יהודי המזרח בפרט. הרי קשה להישאר מנומס בארץ של מלחמות ולחצים, בתרבות מתמדת של תחרות וסכסוך, שבה אתה נשאר מדוכא עד אשר תדפוק על השולחן.
כהערת אגב, צריך לומר ולהזכיר שלא רק המזרחים סבלו במחנות הפליטים של שער העלייה ודומיו – אבל אני חושב שמלחמת תרבות ברמה כזאת התנהלה רק נגדם. לא נגד הייקים, לא נגד דוברי היידיש, ולא נגד הרוסים. בשנים האחרונות זה מתחיל להתהפך – התואר "אשכנזי" הפך בצורה מעוותת ונוראה למילת גנאי. אתם תשמעו את זה בשיחה כל יום: "יא אשכנזי".
אני לא מתכחש לסבל ולילדות העשוקה של העולים מארצות אירופה – יהודי ה"הוכדויטש" או ניצולי השואה. ברור לי שהם סבלו מאוד פה בארץ ולא קיבלו יחס צברי נלבב בהרבה מאוד מהמקרים. אבל רצח אופי כזה, רצח תרבות שכזאת – במימדים הטוטאליים האלה – התנהל, כך נדמה לי, רק נגד המזרחים.
מדי פעם אנחנו שומעים מעל גלי האתר שלנו אמירה כזאת או אחרת, מסגנונו של זך. תמיד אנחנו אומרים ש"השד העדתי הוצא מהבקבוק". זה נכון שיש בקבוק, שאנחנו מתאמצים נורא לשמור על השד הזה בתוכו – ודי בצדק. הבעיה עם הבקבוק הזה היא העובדה שהוא שקוף. גם כשהשד נמצא עמוק בתוך הבקבוק – הוא רואה אותנו. ואנחנו אותו.
לשם הבהרה אני אומר את דעתי האישית: אני לא מאמין בעדות. אני מאמין באדם ובעם ישראל. אני בעד שימור המסורות העדתיות ובניית תרבות משותפת המושתתת על הפרייה הדדית, לא על קינטור הדדי מהמודל של זך. אני חושב שאף אחד לא צריך להתבייש במוצאו. אני מחכה ליום שבו לא תהיינה יותר "עדות", אלא עם אחד, ובו מקום וכבוד לכל התרבויות. אני מחכה ליום שבו לאמירותיו של זך שוב לא יהיה מקום.
אני לא מגדיר את עצמי לא כמערבי ולא כמזרחי – אני מגדיר את עצמי כאדם. אני מנסה לקבל, לאמץ וללמוד מכל תרבות את הטוב שבה.
*
המערות שנתן זך מדבר עליהן נמצאות בראשנו, בראשו של כל ישראלי. באופן מובנה בשיח שלנו ובתרבות הבלתי-מוּדעת שלנו, ישנן התניות מסויימות שקשה להילחם בהן, והן משפיעות על התפיסה של כולנו, מזרחים ואשכנזים כאחד. ואל תספרו לי שזה לא נכון שאין דבר כזה – כי זה קיים, בצורה שהיא אומנם לא תמיד מודעת, אבל בהחלט מורגשת.
"אמיתות" מסוימות הובנו בראשנו באיזושהי צורה: מזרחי הוא פרימיטיב, חסר תרבות, עצבני, איש מערות – אשכנזי הוא משכיל, מפותח, מתורבת ונאור. אלו הציפיות האוטומאטיות שלנו, מזולתנו אבל גם מעצמנו. ילד שנולד בבית מזרחי קלאסי יודע על עצמו, או לפחות מרגיש על עצמו: אני פחות מנומס. באתי מתרבות סוג ב'. אני נחות. ילד אשכנזי יכול להיות בטוח לעומתו שהוא מגיע מהתרבות הנעלה בעולם. אלה לא דברים שאומרים (חוץ מזך, שבאמת אומר), אלא דברים שמרגישים. הם נמצאים מאוד עמוק, מאוד בשקט.
אם כן, מה נתנה לנו תרבות המערב הנעלה במאה העשרים? בואו נבדוק:
היא נתנה לנו את המיקרוגל, המחשב והרפואה המתקדמת – ועוד הרבה מאוד הישגים גדולים בתרבות ובמדע שאת פירותיהם אנו אוכלים גם ברגע זה ממש.
את הזכויות של תרבות המערב אני לא לוקח לה. אבל! חשוב לזכור שאותה תרבות מערבית היא זו שגם נתנה לנו את הבולשביזם, את המלחמה העולמית חסרת התקדים שגבתה מיליוני קורבנות (ואחר כך עוד אחת, רק יותר גדולה), את רצח העם המזעזע והברברי ביותר בתולדות האנושות, את פצצות האטום, את תורת הגזע, את התרבות הממוסחרת והדורסנית, את הקפיטליזם וניצוּל החלש, את הרדיפה העיוורת אחר הממון, את חברות כוח האדם, את הזיהום, את תרבות כריתת היערות, את הקולוניאליזם, את תעשיית הפורנו, את האנורקסיה, את מות הערכים ואת הציניות. בעיקר את הציניות.
אם זך מציג מודל דיכוטומי של להיות או זה או זה;
אם זה המערב וזה המזרח;
אם זאת הקידמה, ואילו תרבותם של אבותיי היא מערה – תודה רבה. אני מעדיף את המערה.
*
אח שלו: מה קרה, התמזרחת?
*
על המערה ממנה באו יהודי המזרח
(או: הד המערות עונה לנתן זך) / גל כהן
בַּמְּעָרָה מִמֶּנָּה בָּאוּ הוֹרַי
הָיוּ חֲקוּקִים עַל הַקִּירוֹת טוּריו שֶׁל דוּנָש
וְשִירִים שֶׁל רִבִּי רְפָאֵל עַנְתֶּבִּי.
בַּמְּעָרָה מִמֶּנָּה בָּאוּ הוֹרַי
יָשְׁבוּ גְּדוֹלֵי-עוֹלָם
וְהַמָּקוֹם
לֹא צַר לָהֶם.
בְּאוֹתָהּ מְעָרָה
לֹא שָׁלַט נָחָשׁ וְעַקְרָב מֵעוֹלָם.
חַיּוֹת הטֶּרֶף
הָיוּ בַּחוּץ.
הָיְתָה לָהּ אַקוּסְטִיקָה מֻפְלָאָה
וּבחָללָהּ הֶחָמִים
רִצְּדוּ קוֹלוֹת שָׁרִים כְּאוֹר מְדוּרָה.
וּכְמוֹ בְּעוֹלַם אַחֵר
רָחוֹק מִכָּאן
פָּרְחָה תַּרְבּוּת נִפְלָאָה
נְ קִ יָּ ה מ רְ בָ ב
עַד שֶׁבָּאתָ אָתָּה
עָלֶיהָ
בּחַיְדַּקֶיךָ
וַאֲנִי יודֵעַ
שֶׁעָלְתָה מְעָרָתִי זוֹ
עֶ שְׂ ר וֹ ת מ וֹ נִ י ם
עַל מְאֵרוֹתֶיךָ
עַל כָּל אַרְמְנותֶיהָ המַעֲטִירִים
שֶׁל וַאנְזֶה.
[וְהֶעָרַת אַגַּב לְסִכּוּם:
מִי שֶׁאָמַר פַּעַם
שֶׁהַמִּשְׁפָּט וְהַשּׁוּרָה הֵן יְשׁוּיוֹת
נִפְרָדוֹת
וַאֲפִילוּ סוֹתְרוֹת
כְּדַאי לוֹ לִזְכֹּר שֶׁגַּם הַהַשְׂכָּלָה
וְהַחָכְמָה
הֵן כָּאֵלֶּה.]
לאחרונה עבר הבלוג אכסניא; עד לא מזמן התארח הבלוג באתר המעולה 'בלוגלי'. עקב סגירתו של האחרון, עבר הבלוג לאתר המעולה לא פחות, wordpress.com. המעבר השפיע בעיקר על הכתיבה והעריכה, וכמעט ולא השפיע על חוויית הגלישה של הקורא. מערכת הבלוג (זאת אומרת: אני!) השתדלתי להשאיר את העיצוב כמה שיותר קרוב לעיצוב המקורי, עם שינויים קטנים. הבלוג נגיש עתה בשתי כתובות: גם בכתובת החדשה – regaim1.wordpress.com, וגם בכתובת הישנה regaim.blogli.co.il, המעבירה ישירות אל הכתובת החדשה. קישורים ישנים לפוסטים ספציפיים מהמערך הישן יפנו את הדפדפן ישירות אל הפוסטים שכאן, באתר החדש.
רגעים 