רגע עם… ענוות חינם.

(ציור החורבן בעיני רוחו של הצייר פרנצ'סקו הייז. מבטא היטב, לצערנו, את הרגע הטראומטי והנורא כל כך, בתשעה באב)

 

בעיצומה של תקופת החום-יולי-אוגוסט הישראלית כל כך, עתירת האבטיחים, רווּיית הקרם שיזוף והמשופעת כל כך בקלאבים תורכיים (אופס: קבלו ביטול על האחרון), חל חודש עברי בשם אב – החודש הטראומטי ביותר בהיסטוריה של היהודים. מה לא קרה בו? טיטוס ונבוכדנאצר רצחו, שרפו והחריבו את ירושלים והמקדש – מה שהיווה את שיא חורבנהּ של יהודה. וזה קרה פעמיים, כמו ברק שפגע באותו מקום. ואז פרננדו ואיסבלה תפסו קריזה וגירשו אותנו, כמה שנים אחרי שהאנגלים תפסו קריזה וגירשו אותנו, וקצת לפני שהרמן גרינג תפס קריזה וגם גירש אותנו. לטרבלינקה.

הגמרא מונה חמישה דברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב – ההיסטוריה, לצערנו, הוסיפה עליהם לא מעט.

יש  אנשים שכל הדברים האלה לא מזיזים להם הרבה, והגאות והשפל ההורמונאליים ב'חוף מציצים' מדברים אליהם קצת יותר. יש גם אנשים שמרגישים ביום הזה דברים מאוד חזקים, מעומק ליבם. וישנם גם אנשים שמנסים למנף את היום כדי לנסות וליצור אחווה בין פלגים שונים בעם ברוח פלורליסטית וסובלנית.

 בזמן שהתל אביבי המצוי (אויש, גל, תפסיק להיות כזה סטיגמאט-מגעיל-שונא-אדם) עלול לשאול את עצמו "למה?" (כלומר: "למה שאני לא אוּכַל ללכת למסעדה הערב להוריד איזה סטייק טוב?"), אנשים אחרים שואלים את עצמם "למה" מסוג אחר – למה זה קרה לנו? על מה חרב בית המקדש? על מה אבדה הארץ?

 שאלות אלו הן מבין השאלות העבריות העתיקות ביותר. אפשר למצוא אותן, כלשונן, בטכסטים הקדומים שלנו. כמה וכמה הסברים מעניינים מובאים לעניין הזה, והמפורסם שבהם הוא סיפור "קמצא ובר קמצא" הידוע, המובא בגמרא בגיטין. אחד מעשירי ירושלים ערך מסיבה גדולה והזמין אליה הרבה מאוד אנשים, ביניהם גם הרבה מאוד "מי ומי". הוא ביקש ממשרתיו שיזמינו לסעודה איזה אחד בשם קמצא – שהיה חבר שלו. בטח אכלו יחד מאותו מסטינג. אפשר להניח שקמצא ובעל הבית היו בעלי אותו גוון עור, אותו מעמד כלכלי, אותו מבטא, אותן השקפות. אחוּקים. החבר'ה הטובים.

 המשרתים המבולבלים של בעל הבית הזמינו בטעות אדם אחר עם שם דומה – בר קמצא, שממש במקרה היה לא פחות מאשר אויבו בנפש של אדונם העשיר. על בר קמצא אפשר להניח אולי את ההיפך מכל מה שהנחנו על קמצא – או, במילים ספורות: יכול להיות שהוא לא היה מהבראנז'ה הירושלמית הנכונה, כלומר: זו של בעל הבית.

 ייאמר לזכותו של אותו בר קמצא, שהוא הגיע לסעודה של אויבו בנפש רק בגלל שקיבל בדואר הזמנה; אני לא יודע כמה מאיתנו היו עושים את זה. בר קמצא בטח תיאר לעצמו שאותו בעל-בית רוצה להתפייס איתו, וכנראה הגיע לאירוע במצב רוח טוב, מפויס, אולי אפילו נרגש. יכול להיות שלצורך כך הוא אפילו שלח עם הילד את הג'לביה של ארמני לניקוי יבש. הקיצור, הוא מגיע, כולו מלובש, מלא ציפיות, דגלים מתנפנפים בליבו, כותרות-עיתון בצבע תכלת ממלאות את ראשו, אבנים ירושלמיות בעיניו ושלום במקטרתו, ופתאום – בעל הבית רואה אותו.

בירור קצר עם המשרתים מגלה את המחדל. האדון ניגש לבר קמצא ודורש ממנו שיקום ויעזוב את המקום מיידית, לפני שהוא קורא לביטחון. ככה. מול כולם.  

 תארו לעצמכם כמה נבוך היה בר קמצא המסכן! והוא בכלל חשב שהוא הגיע לסולחה.

מה הוא לא יעשה עכשיו בשביל להישאר בשקט בסעודה ולחסוך ממנו את ההשפלה הזאת?

 בר קמצא לא היה קמצן בכלל – הוא הציע לבעל הבית לשלם בעבור כל הוצאות המסיבה, רק בתמורה לזה שהוא יניח לו להישאר שם בשקט בלי כל הטררם. אבל בעל הבית, כמובן, לא הסכים. ובר קמצא נאלץ לעזוב את המקום, מושפל ועצבני.

"אם ככה זה יהודים", אמר לעצמו בר קמצא, "אני אלך לקיסר". הוא הולך לקיסר הרומאי ומעליל עלילה על היהודים שהם מתכננים מרד נגדו. הוא גם מצליח להוכיח את העלילה הזאת בכל מיני טריקים זדוניים – ומן הון להון – תשעה באב, חורבן טוטאלי, מקדש שרוף, ירושלים חרבה, עם ישראל בגלות. וההמשך, לצערנו, ידוע. הכל בגלל בר קמצא, ובגלל מי שלא נהג בו כבוד.

 הלקח הברור והידוע של הסיפור הנ"ל הוא ש"בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש". וזה נכון. הסיפור מדגים ומוכיח כיצד שנאה וקיטוב פנימיים מובילים לחורבנהּ של החברה. כיצד חוסר נכונות טוטאלית להתפשר יכול להיות הרסני. אני האחרון שיחלוק על זה. אבל! יש עוד משהו.

 קצת בהמשך, בשלב הסיכום והמסקנות של סיפור קמצא ובר קמצא, מובא גם קול נוסף בועדת החקירה: "אמר רבי יוחנן: עַנְוְתָנוּתוֹ של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו" (גיטין, דף נ"ו עמוד א'. תבדקו אם אתם לא מאמינים לי).

מה זה?! ממתי דבר כמו ענווה יכול לגרום לחורבן? ובכלל, לא סגרנו על שנאת חינם? (תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב). ומיהו רבי זכריה בן אבקולס? ובמה התבטאה ענוותנותו?

 על פי מדרש רבה, ר' זכריה בן אבוקלס היה בין החכמים שישבו במשתה של אותו בעל-בית ירושלמי עשיר, וראו לנגד עיניהם את מה שמתחולל לבר קמצא המסכן. ראו את ההשפלה. את העלבון. את הבושה. ומה הם עשו? על פי הכתוב, הם "לא מיחו בידו" – הם לא קמו ואמרו לכבוד בעל הבית המדושן: עד כאן. לא עושים דברים כאלה במקומותינו. אתה לא יכול להתנהג ככה לבני אדם – כן כן, אפילו אם זו מסיבה פרטית שלך וזה הבית שלך והכסף שלך. יש פה גבול ערכי-קולקטיבי בסיסי, שפריבילגיות הפרט לא יכולות להתיר את חצייתו. את כל זה, החכמים שישבו בסעודה של בעל הבית לא אמרו. ברור שזה לא היה מתוך הנאה מהסיטואציה, או אטימות לב. היתה סיבה אחרת, מפתיעה יותר. ומהי הסיבה? ענווה. לא נעים. מי אנחנו בכלל שנתערב. מה אנחנו, גנרלים? מומחים? מה זה, ככה להתערב בענייניו הפרטיים של בעל הבית? להכריח אותו להשאיר פה בסעודה את מי שהוא מחשיב כשונאו (למרות שהאחרון דווקא בא במיטב מחלצותיו כבמחוות פיוס)? מה, לכפות עליו ככה את תורת המוסר שלנו? למה מה זה פה, מדינת הלכה?

 הקיצור: לא אמרו. לא דיברו. לא מחו, ולא הפכו שולחן. לא רצו לעורר עוד מהומות. למה? משום ענווה. דרכי שלום. יש שפירשו את המילה "ענוותנות" שמובאת בכתובים כגרסה העברית-תלמודית למילה סובלנות של היום– והנה גם לפי "המילון החדש" של אבן שושן, ענוותנות היא ההיפך מקפדנות. מדובר בותרנות שכזאת. קבלה, פתיחות. "להיות סבבה" לפי חלק מהמינוחים.

 יש לומר בהקשר הזה שעולם הרוח היהודי משבח במאוד מאוד את הענוותנות, ומסייג את הקפדנות – "לעולם יהא אדם ענוותן כהילל ולא קפדן כשמאי", למשל. בהרבה הרבה הרבה מאוד הזדמנויות מטיפה היהדות לותרנות, לענוה, להתרחקות מהמלחמות, מהבאריקדות ומהצמיגים הבוערים. אבל ישנם אולי מקרים, כמו בסיפורנו זה, שבהם ענוותנות יתרה, ותרנות יתרה, סובלנות יתרה – הם לא בדיוק הדברים שיביאו שלום לעולם. להיפך. ועיין ערך ועידת מינכן, 38', שם, שם.

 יש פעמים שבהן אי אפשר להישאר סובלן. יש פעמים שבהן צריך לצעוק! כן, לצעוק! למחות מעומק הלב! לדפוק על השולחן! לסרב לקבל דברים! (אבוי, אמרתי "לסרב לקבל דברים". משטרת הפוסט-מודרניזם כבר בעקבותיי). ולפעמים, אתם יודעים מה? גם לתת סטירת לחי מצלצלת לחברת כנסת.

 אז איך זה מסתדר עם הקריאה להתרחק משנאת חינם, ועם זה שאמרתי שאני חותם על העקרון הזה בשתי ידיי?

פשוט מאוד: אין זה בלי זה.  

אין התרחקות משנאה אם אין התרחקות מקבלה-טוטאלית של האחר, תוך התעלמות מההשלכות. הקפדנות מסוכנת, וברור שמוכרחים לחתור לפשרה – אבל יש מקרים שבהם הסבלנות והפשרנות הבלתי נלאים יכולים להוביל לחורבן גדול הרבה יותר. הסוד הוא באיזון, וברור שנורא קל להגיד ובעיקר נורא קשה לבצע – אבל זה מה יש. קיום של אחד העקרונות לבדו מביא חורבן, בין אם מדובר בשנאת חינם, ובין אם מדובר בענוות חינם.

 מעניין שסיפור קמצא ובר קמצא כל כך רלוונטי לחברה דמוקרטית נבוכה, תוהה ומחפשת את עצמה כמו זו שאנו חיים בה, החברה הדמוקרטית של תחילת המאה ה21. איפה נשׂים את הגבולות שלנו, בין סובלנות לקפדנות? כיצד צריכה הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני אלו שמנצלים אותה לרעתה? מהם הגבולות של הפלורליזם וכבוד האחר? גרעיני הדיון הכל-כך-אקטואלי הזה טמונים כבר בגמרא בגיטין.

 ואנחנו רואים את הדילמות האלה יום-יום: כיצד יש לדון רוצחים ואנסים? עד כמה צריך להתחשב במצבם הנפשי-חברתי-כלכלי, על חשבון טובת הכלל? ועוד כהנה וכהנה.

 שוב, היהדות מציעה לנו תפיסת עולם מפוקחת, ריאליסטית, מורכבת. היא לא מדביקה עלינו סטיקרים עם ססמאות ורודות, חד צדדיות, של "לִיבֶּה אוּבֶּר אַלֶס" ו"באלימות לא נלחמים בעזרת אלימות", בדומה למה שהחקיינית הנוצרית שלה מנסה לעשות. היהדות אומנם מבכרת את הדרך הסובלנית, העדינה, המונחית על ידי אהבה, ומטיפה לה השכם והערב. אבל היא גם יודעת שמה לעשות – בעולמנו המר, לפעמים זה לא מספיק. ולפעמים דווקא גישה סובלנית שכזאת, היא היא שתוביל לאסון.

אכן, גם סובלנות יכולה להביא חורבן. לא רק שנאה.

 סיפור קמצא ובר קמצא מציג בפנינו שתי סכנות: זו של שנאת החינם, וזו של ענוות החינם. שני קצוות, שני קטבים הרסניים – אולי אפילו באותה מידה – שהחברה חפצת החיים, ובה כל אחד ואחד מאיתנו, צריכים להיזהר מהם כמו מאש.

*

 אח שלו: אני אחיך.

אל תשכח.

*

הדֶסְפּוּטַה (או: מלחמת מילים בין הסובלנות והקפדנות) / גל כהן

לְעִתִּים דֵּי קְרוֹבוֹת יִשְׁמְעוּנִי אוֹמֵר:
"בְּשׁוּם אוֹפֵן וָדֶרֶךְ אֵינֶנִּי מוּכָן!".
וְהַרְבֵּה פְעָמִים ישִׁיבוּנִי רֵעָי:
"מַה קָרַה?
נוּ, מַה יֵשׁ?
תִּהְיֶה קְצָת סוֹבְלָן!".

"אֵיךְ אוּכַל?" אֶעֱנֶה,
"אֵיךְ אוּכַל לְהַחֲרִישׁ
כְּשֶׁעַוְלָה וזִילוּת מְלֵאִים אֶת הַכְּבִישׁ?

אֵיךְ אוּכַל לָתֵת פִּי וּשְׂפָתַי חֲתוּמִים
כְּשֶׁחֶבְרָה דֶּמוֹקְרָטִית נוֹסְעָה בְּלִי בְּלמִים?"

"תְּנַסֶּה לְקַבֵּל" יַעֲנוּנִי בַּסָּךְ.
"כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ צֶדֶק תְּמִידִית.
שׁוּם דָּבָר לֹא מֻחְלָט בּעוֹלָם – אַל תִּשְׁכַּח!
פְּתַח אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת, וְשַׁבֵּר היָּדִית!"

מְתֻרְבָּת עַד מְאֹד הוּא השִּׂיג וְהשִּׂיחַ.
אךְ אֶל מוּל הפְּתִיחוּת אֶעֱנֶה לֵאמֹר:
"יֵשׁ דְּלָתוֹת שֶׁצָרִיךְ עִם סוּגָר וּבְרִיחַ
לְסָגְרָן, וּלְהַטִּיל אֶל פִּתְחָן הַמָּצוֹר!".

וְעַל זֹאת יַעֲנוּ לי, בְּטוֹן נזְפנִי:
"לֹא הָרַג אַף אֶחָד
לִהְיוֹת סוֹבְלָנִי".

[הָאֱמֶת שֶׁהָרַג גַּם הָרַג].

אָז אֶפְתַּח הַסְּפָרִים וְאֶקְרָא, אוֹת בְּאוֹת: 
"יֵשׁ 'שָׁלוֹם' שֶׁקָטַל כְּמֹו חָמֵשׁ מִלְחָמוֹת!"

אךְ זֶה לֹא הַמָּקוֹם וְגַם אֵין זֶה הַזְּמַן
לִקְרֹא שִׁיר יָשָׁן שֶׁל נָתָן
אַלְתֶּרְמַן.

בְּיָמֵינוּ, הַפּוֹסְטְמוֹדֶרְנִיִּים כָּל כָּךְ
אוֹהֲבִים הַרְבֵּה יוֹתֵר
שִׁירִים שֶׁל זַךְ.