על מצבת פרעה מֶרְנֶפְּתַח – גוש אבן כהה, מצרי ומסוגנן בן למעלה מ-3200 שנה – מצויירים הרבה מאוד סימנים מוזרים. צמחי נילוס, נחשים, כלים מכלים שונים, בעלי-כנף וחיות אחרות. בראש המצבה הזאת מופיעות כמה דמויות מצריות עתיקות; אולי פרעה מֶרְנֶפְּתַח עצמו, אולי חייליו, אולי כמה מן הדמויות האלו שהם נהגו לראות בהן אלים. רקע האבן הוא שחור, והכיתוב עליה בעל איכות כתומה משהו. בטקסט, שרובו פרוזה וסיומו שירה – כנהוג במצבות מימי 'הממלכה החדשה' – מפאר מלך מצרים את עצמו בלי חשבון, על המלחמות הגדולות שערך ברחבי העולם העתיק, על מרידות שדיכא ביד ברזל, ועל נצחונותיו לכאורה על הלובים ועל גויי הים.
המצבה הזאת ניצבת עד היום על אדמת מצרים, ומוצגת במוזאון המצרי בקהיר. רבים מחשיבים אותה ומתעניינים בה באופן מיוחד; לא משום שהיא מתארת סתם כך את נצחונותיו של פרעה כלשהו – הלא כאלה מצבות, כידוע, לא חסר; הדבר שמייחד את אסטלת מרנפתח על פני אנדרטאות אבן אחרות ממצרים העתיקה, הוא האזכור המפורש – העתיק ביותר מחוץ למקרא – של השם הקדום "ישראל". הפעם הראשונה שהשם הזה מוזכר במקור חוץ-מקראי כלשהו בהיסטוריה – היא על האבן הזאת.
טבעי הוא שאנחנו, הגרים במדינה הקרויה במקרה באותו שם, "ישראל", וכנצר לאותו עם יהודי עתיק יומין, נסתקרן לדעת: מה כתבו עלינו? איך התייחסו אלינו בפעם הראשונה שהוזכרנו בתולדות התרבות, הפוליטיקה והתקשורת העולמית?
ובכן – הרי לכם נוסח הכרזתו של פרעה מרנפתח:
"שמחה רבה למצרים!
שמחה סחפה את ערי טומרי.
הם יספרו על הניצחונות אשר ניצח מרנפתח, חוטפּ-חיר-מאת.
עד מה אהוב הוא השליט המנצח!
עד מה גדול המלך בין האלים!
כי אין פחד בלבות האנשים.
ערי המבצר [שלנו] ללא משמר.
אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות [=כינוי לארץ מצרים].
נרפתה תחנו [=שֵׁם ארץ], שקטה חֵת [ארץ החיתים].
נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר [ערים כנעניות], ינועם היתה כלא היתה.
ישראל הוּשָׁם, אין זרע לו.
חור היתה כאלמנה למצרים.
כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח".
ישראל הוּשָׁם, מלשון שממה. הוחרב כליל. אין זרע לו. אין לו המשך, הוא מחוסל.
אם כן, ככה אנחנו נראים. קצת אחרי בני חת, קצת לפני העם החורי. כבר בפעם הראשונה שכותבים עלינו, אנחנו נמצאים בתוך רשימת השמדה. מתאים.
הבטחון העצמי של פרעה מרנפתח היה ללא ספק מופרז יתר על המידה. לא רק שהוא היה רחוק מלנצח את החיתים – גם עם להשמיד את היהודים לא הלך לו משהו. בזקנתו הוא סבל מדלקות פרקים ומבעיות בעורקים, וגם אחרי מותו הגופה שלו טולטלה לפחות פעמיים. בר מינן.
אז מסתבר שעוד בשנת 1209 לפני ספירתם, כבר היה מישהו שחתם עלינו חוזה. וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את פרעה מההגדה, שהחוקרים מזהים אותו ברעמסס השני – שהוא, מי אם לא, אביו של מרנפתח מהאסטלה. אם כן, נראה שהשמדת יהודים היא סוג של ספורט משפחתי עבור שושלת המלוכה הרעמססית, והכל נשאר במשפחה.
נו טוב – אזכור היסטורי חוץ-מקראי אחד כבר עשה לנו רע.
מה בהמשך?
הפעם הבאה שנמצא את השם "ישראל" על תעודה או מצבה חוץ-מקראית היא במצבת מישע – כ-300 שנה אחרי. מסיבה לא מאוד מובנת, גם מצבת מישע היא גוש אבן שחור מעוגל מלמעלה בפינות; מאוד דומה למצבה הקודמת שהזכרנו.
מישע היה מלך מואב, שהרים יד בשלטון-חצי-שלטון של ממלכת ישראל עליו. הוא מתחיל במרד מיד עם מותו של המלך אחאב – ומה הוא כותב על המצבה?
הוא מספר על כמה נהדר היה המרד שלו, על כמה כיף היה לבנות מקדשים לאלילוֹ כְּמוֹש ולהרוג ילדים (בלשון מואבית: "גורים"!) של יהודים. אבל משפט המחץ במצבה של מישע הוא – שימו לב – "וְיִשְרָאֵל אָבֹד אָבַד עֹלָם". כלומר: לעולמים.
אז גם בפעם השנייה שאנחנו מוזכרים על ידי מקור לא-יהודי, אנחנו מופיעים כעם שהושמד, שהובס, שאין לו עוד מקום על בימת ההיסטוריה. עם פאסה.
מעניין. האם טכנית אפשר להשמיד עם פעמיים?
לא ברור היכן מישע קבור וממה הוא מת – אבל בוא נגיד שמואבים היום אין כל כך בנמצא שיגידו עליו קדיש.
*
בכמעט 4000 שנה של היסטוריה יהודית, נכתבו עלינו כל מיני דברים; מהם טובים, מהם רעים. תכננו עלינו תוכניות מפֹּה ועד דמשק. אסטלת מרנפתח ומצבת מישע היו רק יריית הזינוק לשורה של מסמכים כמו הצו המלכותי של פרננדו ואיסבלה, איגרת הבזק של ריינהארט היידריך והפרוטוקולים של ועידת ואנזה. בל נהיה מוטים – כתבו עלינו גם דברים יותר חיוביים. אבל כמות המסמכים הקוראת להשמדתנו בכל הזמנים היא בהחלט מהמרשימות בעולם – ומפתיע איך לא הבטחנו לעצמנו מקום של כבוד בספרו של גינס.
והנה היום הרשימה שלנו מתארכת בעוד רשומה אחת: אמירה חדשה, הפעם מפיו של הדוקטור מחמוד אלזהאר, מראשי החמאס; הוא נאם בחאן יונס, רצועת עזה, מרחק-שמיעה מקיבוצי הבשור וממסעודה משדרות:
"הנוכחות הישראלית בפלסטין תסתיים בקרוב […] ציונים, אין לכם מקום בינינו ואין לכם עתיד בין האומות! אתם עומדים לחלוף מהעולם, ואנו נשוב כמנצחים לארצנו ולאדמותינו". (http://news.walla.co.il/?w=/9/1752214).
הנה. עוד אחד לאוסף. עוד טרוֹפִי לשים על המדף – והפעם עם זקן וחצ'קון על האף.
חשוב שלא נטעה באנשים כמו אלזהאר. בל נטעה בכנות כוונותיהם. בל נטעה ברצינות ניסיונותיהם. בל נטעה בכוחות הגדולים שהם צוברים מתחת לאפנו הנוחר; בל נשכח את השעון הגרעיני המתקתק, ובל ניזכר לקום אחרי שזה כבר צלצל.
בל נשכח את שכתב דן תורן על אימפריות שנופלות לאט.
עלינו לעשות כל מה שיש ביכולתנו על מנת לסקל את תכניתם של אלה המבקשים להרוג אותנו. כאן לא יועילו לא כיכרות, לא נינט ולא שירי שלום. כשם שאיש לא חשב לנסות לשכנע את בני סלע בדברים של הגיון, כן הוא הדבר הזה. אם אתה רוצה שזה ייפסק – עליך החובה לסקל זאת. רוצחים לא נעלמים סתם כך מהרחובות. ספרונים כחלחלים וחרמות פנימיות לא יעצרו את הסכנה.
וולדמורט לא מת.
*
אומרים שאנו מובטחים בידי א-לוהי ההיסטוריה שכל זמן שיש עולם – יש עם יהודי. הרשימה הקטנה שהצגנו כאן די משכנעת במה שאומרים. האם העולם ידע מנהיגים חזקים יותר בזמנם מאשר רעמסס השני ואדולף היטלר? והנה, שניהם ניסו בכל לבבם, בכל נפשם ומאודם, בכל הכוחות העצומים שעמדו לרשות האימפריות שלהם, ובסופו של דבר – שניהם לא הצליחו.
היטלר היה קרוב. שליש מהעם היהודי נרצח בשואה. זה המירב שהצליחו עד כה להרוג בנו – לא יותר. כשכל המנועים נעו קדימה, זאת היתה נקודת המקסימום. רק שליש.
הצרה היא שעוד היד נטויה. היום בשביל להשמיד שישה מיליון יהודים כבר לא צריך לבנות ארסנל של מחנות השמדה ולתאם את לו"ז הרכבות של הרייכסבאהן – מספיק ללחוץ על כפתור.
אם כן, מה נותר לי לעשות?
דבר ראשון, להאמין.
להאמין שאני, ואתה, ואת, ואנחנו, לא סתם נמצאים כאן אחרי כמעט 4000 שנים של נסיונות השמדה מכל הסוגים: השמדה פיזית, תרבותית, דתית, מוראלית. אם העם היהודי נשאר בשכונה עד עכשיו – נראה שיש סיבה טובה מאוד לכך מאחוריו.
הדבר שני – עלינו לפעול על מנת שייעשה כל מה שביכולתנו – בכל אסטרטגיה אפשרית – על מנת לשמור על חיינו ועל קיומנו כעם, כתרבות, כאמונה, כמדינה. לעשות כל מה שאפשר ומוסרי כדי לשרוד, כדי להישאר בחיים, וכדי להרוס את התכנית הקטנה של ד"ר אלזהאר.
כי חבל לאבד את כל זה אחרי כל מה שעברנו, לא?
* * *
אח שלו: לא חראם?
***
איומי השמדה (או: עצת הצוררים לדוקטור מחמוד אלזהאר) / גל כהן
"יֻשְׁמְדוּ צִיּוֹנִים מֵעַל אֶרֶץ".
"פָלַסְטִין מִיהוּדִים תְּטֹהַר".
"יחְדלוּ וְיָבֹא בָּהֶם קֶרֶץ".
כּךְ הִכְרִיז מר מַחְמוּד אלזַהָאר.
נְאֻמוֹ רַק דֻּוַּח וְצֻלַּם
וְהִרְחִיק כְּבָר הַאַיְיטֶם פֶּסַע
עַד הִגִּיעַ לְכל צֵל מָקוֹם בָּעוֹלָם
בּוֹ דָּרְכָה כַּף רַגְלָהּ שֶׁל הַפְּרֶסַה.
אָז שָׁמְעָה בְּמַרְתֵּף-האִרְגּוּן קֶה-גֶּה-בֶּה
גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל הַפִיהְרֶר, הסָבָה
הִיא שָׁמְעָה, וְרוּחָהּ בָהּ נִסְעָרָה הַרְבֵּה –
עֵת פָּשְׁטָה היְדִיעָה מַעֲרָבָה.
זֹאת שָׁמַע אָז פֶרְנַנְדּוֹ אֲשֶׁר מִסְפָרַד
הַקָּבוּר בְּעִירוֹ גְרַנָדָה.
אִיזָבֶּלָה שָׁמְעָה, וְנִימהּ מַה-הֻטְרַד.
הִתְעוֹרֵר גּם תוֹמָאס טוֹרְקֶמָדָה.
בְּפָרַס, בִּסְבִיבוֹת מְדִינַת הַמַדָאן
אָז הִטָּה אֶת אָזְנוֹ הַמְּלֵאָה, הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת
בֶּן-נִינוֹ שֶׁל אֲגָג – בֶּן-הַמְּדָתָא, הָמָן,
לְמִשְׁמַע הבְּשׂוֹרָה הנִרְגֶּשֶׁת.
וְשָׁמַע כָּל פַּרְעֹה, כָּל פַּאפָּה, כָּל צוֹרֵר
כָּל קָצִין בַּאֶס.אֶס. וְגַם כָּל אַנְטִיוֹכוּס
אֶת הַקּוֹל הַבּוטֵחַ, מַכְרִיז וְאוֹמֵר:
לֹא תוֹפַע יִשְׂרָאֵל עוֹד עַל פְּנֵי הגּלוֹבּוּס!
ופָרְצוּ אָז הַכֹּל, מִי קָרוֹב מִי רָחוֹק
בִּתְשׁוּאוֹת? לֹא וָלֹא;
כִּי אִם בִּצְחוֹק.
צְחוֹק אַדִּיר מִתְגַּלְגֶּל מִן הַפַּח אֶל הַפַּח
וְשׁוֹאֵל:
"מָה הוּא שָׂח? מָה הוּא שָׂח?!…"
"לְהַשְמִיד יְהוּדִים? נוּ בִּחְיָאת, יַא מַחְמוּד
לֹא קָרָאתָ בְּסֵפֶר הִיסְטוֹרְיָה עַמּוּד?
אֶת הָעָם הַלָּזֶה, זֹאת יֵדַע הַמַּתְמִיד –
אֶת הָעָם הַזֶּה אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַשְׁמִיד.
לוּ תִשְׁמַע זֹאת מִפִּי אֲנָשִׁים מְנוּסִים
שֶׁנִּיסוּ, וְכָעֵת בֶּעָפָר הֵם כְּמוּסִים.
אִם מַכְרִיז אַתָּה – 'שְמָד בַּיְּהוּדִים אֶעֱשֶׂה!'
זֹאת נֹאמַר לָךְ:
נִרְאֶה אוֹתְךָ רַק מְנַסֶּה".
רגעים 