לאור כל מיני אירועים שקרו לאחרונה, נזכרתי בכינוי שבו נוהגים לכנות את העם שנולדתי כאחד מבניו – הכינוי "עם הספר".
את הכינוי הזה, הנאה וההיסטורי, שהפך להיות כל כך מזוהה איתנו כאומה, טבעו בנו דווקא מי שנחשבים היום לגדולים שבשונאינו – מאמיני דת האסלאם. הם המציאו את הביטוי הנפלא הזה, שנקרא שם, במקור, "אהל אלכתאב" (أهل الكتاب).
אם מסתכלים אחורה על ההיסטוריה היהודית, נראה שהכינוי הזה דווקא די הולם: התנ"ך, ובייחוד חמשת חומשי התורה, עיצבו את זהותנו הלאומית, האינטלקטואלית, המוסרית. מאוחר יותר הצטרף התלמוד – כרכים על כרכים של טקסט פולמוסי, סקרני, מורכב ומרתק; הוא המשיך לעצב את היהודים כחברה ערכית, אוריינית, למדנית, שסובבת סביב הספר.
גם אם זה נראה מוזר, אפילו המדינה הזאת שאנו חיים בה היא בעצמה תוצאה של ספר (החיבור 'מדינת היהודים' של הרצל). לא די בכך, אלא שאנחנו גם העם היחידי בעולם שהחליט לקרוא למטרופולין החדשה שהוא הקים על שם ספר ('תל אביב' הוא השם העברי של 'אלטנוילנד', מאת אותו מחבר). מקימים עיר – לא על שם מנהיג, לא על שם אירוע, לא על שם מלך או גיבור-קרב; אלא על שמו של חיבור, ספר, חתיכת נייר בגודל של שלושים סנטים על עשר, כרוכה בקרטון. בתרבות של אנשים שכל מה שהיה להם היה הספר, לחתיכת נייר שכזאת יש משמעות.
רבים זוכרים את הציטוט המפורסם, הנבואי משהו, של המשורר היהודי-גרמני היינריך (חיים) היינה, שטען כי במקום שבו שורפים ספרים עתידים גם בני אדם לעלות על המוקד. נדמה לי שרק איש שגדל לתוך הציביליזציה היהודית היה מסוגל לומר משפט כזה. הזיהוי הכמעט חד-חד ערכי בין הטקסט הכתוב לבין החיים עצמם – הוא זיהוי מאוד יהודי באופי שלו.
אבל זה נכון. ועובדה שכולנו מכירים היום את הציטוט הזה, כי הוא נכון – כלומר: הוא התקיים. עשרות שנים אחרי שנכתב, הוא קרם עור וגידים בצורת תנורי ברזל גדולים בבירקנאו, בורות ענק ביערות ליטא, ובתי כנסת מעץ, מועלים באש, עם קהילתם בתוכם.
אבל גם העם וגם הספר שרדו את כל הדברים הנוראיים הללו. שליש מהעם היהודי הושמד, אך שני השליש הנותרים חיו הלאה. התרבות היהודית שהיטלר כל כך תיעב – זו שהוא ראה בה את האנטיתזה לתרבות אנושית וכל כך רצה בהכחדתה מן העולם – ובכן, אותה הוא לא הצליח להרוג. לא הוא.
כשצמח-בר נדיר ושברירי נמצא בסכנת הכחדה, החברה להגנת הטבע מפרסמת שלטים להגנתו. כששפה עומדת בפני הכחדה, וועדים מיוחדים של האו"ם נשלחים לתעד כל הגה שבה ולחקור כל תג. כששבט נידח ועתיק יומין עומד להיעלם מן העולם – הכל רואים בזאת טארגדיה של הציביליזציה האנושית.
אז אני אגיד דבר קיצוני: במובן מסוים נדמה לי שהיהדות בסכנת הכחדה.
אני לאו דווקא מדבר כאן על דת או על קיום סדוּר של תרי"ג מצוות. אני מדבר על היכרות עם אוצרות הרוח הגדולים שהם אנחנו, קודמינו, אבותינו, ספרינו. כמה ספרים נכתבו בספרייה היהודית! עמצ'יק כל כך קטנצ'יק שייצר כל כך הרבה עיון, מחקר, הגות, מוסר, ספרות. מי שבעיקר מתעסק היום בכל הטקסטים האלה, אוצרות טבע של ממש, הוא – אין מה לעשות – הדתיים, שעושים זאת כמובן מסיבות דתיות. בלימודם הם משמרים בחיים את התרבות הזאת, לבל תאבד מן הקיום. אבל פרט להם – מי ישב כל הלילה על דף גמרא? מי יוודא שמשאבי הרוח האלה, שהחזיקו מאות ואלפי שנים, יחזיקו מעמד עד הדור הבא?
כך יוצא שאת התרבות שלנו, שרבים כל כך רצו להשמיד – לא הם משמידים, כי אם אנחנו. בשכחה, בהזנחה, בזלזול, בקלות ראש. הספרים נערמים בפינה, והדור שנולד פה לא רק שלא יודע אותם, אלא לא יודע על קיומם.
וזה חבל. אחת הסיבות למשל שזה חבל היא העובדה שהדור הזה מפסיד. קחו למשל את ספר המופת "חפץ חיים" – פורסם בשנת 1875 ע"י הרב ישראל מאיר כגן הכהן, מחבר ה"משנה ברורה". האיש עצמו מכונה על פי רוב על שם חיבורו – "החפץ חיים". כך קוראים לו, לרב, עד היום הזה. וזה בכלל – אם הזכרנו קודם יחס יהודי של כבוד לספר – מעבר לכל מה שאפשר לדמיין. לקרוא לאדם על שם הספר שהוא כתב?!
בכל מקרה, בספר הזה דן החפץ חיים בעמקות גדולה במושגי והלכות לשון הרע. מה נחשב לשון הרע. למה חשוב להימנע ממנה, ואיך עושים זאת.
זה ספר שלדעתי, עבורנו, בדור הזה, הוא סוּפֶּר-משמעותי. סוּפֶּר-רלוונטי. סוּפֶּר-חשוּב. עיסוק באתיקה של הדיבור בעידן האינטרנט ותקשורת ההמונים המיידית הוא אולי אחד הדברים שאנחנו חייבים לעשות אם אנחנו לא רוצים לחזור לתוהו ובוהו. זה קריטי ביותר לקיומה של החברה. ולדעתי מאוד מעניין ורלוונטי לשמוע מה היה לחז"ל לאורך הדורות ולחפץ חיים בעצמו לומר בנידון. נראה לי ששווה ללמוד.
אבל זה רק ספר אחד. מה עם יתר הספרייה היהודית הענפה? או שלא מכירים, או שלא רוצים להכיר, או שמכירים ומזלזלים.
בתכנית "האח הגדול" אני לא צופה מכמה וכמה טעמים ערכיים שונים, למרות שאני לא פוסל לגמרי את העניין שבה. כבר קצפה הארץ על התכנית, ונראה שבצדק, על מה שהיה כנראה פרובוקציה מיותרת וסרת טעם במהלכה: ביזוי הספר. הספר שלנו. זה שאנו קרויים על שמו. זה שלפני לא הרבה זמן טעננו שהוא "המנדט שלנו". זה שכל העולם מזהה אותנו בו.
אל"ף בי"ת של תרבות: להכניס תנ"ך לשירותים זה טאבו. יודעים שלא עושים את זה. יודעים שזה מביע זלזול ונתפס כזלזול. אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה לחשוב על התנ"ך. אתה יכול להרגיש לגביו מה שאתה רוצה והיום אתה גם יכול לדבר בגנותו בריש גלי מבלי שמישהו ירים גבה. אבל לקחת את הספר המכונן הזה, שכונן כל כך הרבה דברים בעולם – השפה העברית, התרבות היהודית ואולי גם התרבות המערבית כולה – לקחת אותו ולשים אותו במקום של ביזוי משל היה עיתון-ערב מגולגל, בן יומו, שאיש לא מקפיד בכבודו וסופו למצוא עצמו אחר כבוד באותו פח בו נזרקים ניירות הטואלט, מחילה מכבודכם – ובכן, לכל בן תרבות ברור שלא עושים דבר כזה. לא משנה כמה חילוני תהיה, לא משנה כמה לא תאמין – לבזות כך ספר, ועוד את הספר הספציפי הזה, זאת חציית קו אדום.
*
אם כן, עד כמה שונה המציאות שלנו היום מאותה מציאות שהיינריך היינה הזהיר מפניה? הנאצים שרפו את הספרים, אבל לא הצליחו לכלות אותם. במדורות ענק הם שרפו לא רק ספרי תורה אלא אפילו ספרים חילוניים לגמרי של כותבים יהודים, כמו כתביו של פרויד או מחקריו של איינשטיין – משום שלדעתם הם שיקפו את הרוח היהודית, המסוכנת, הדמונית. והנה אנחנו בעצמנו, במו ידינו, מקיימים מדורה גדולה פי כמה וכמה של ספרים – של ספרייה שלמה! – והיא בוערת מבלי אש ומבלי עשן, מדורה שקטה, מבלי שאיש ישגיח בה. ספריה שלמה נשרפת והופכת לאפר, נעלמת אל תוך חשכת השכחה, ואנו לא מושיטים עזרה להציל ולו משהו מן הדלקה.
בטח, לנו לא אכפת. אנו ממלאים את כרסנו בתרבויות זרות לא לנו ומזניחים ללהבות (שלא לומר משליכים ללהבות) את כל מה ששלנו, בזמן שחלומו של היטלר על אבדן תרבות היהודים מתגשם. אבל עלינו לשאול את עצמנו דבר אחד: ברגע שהספרים שלנו יחדלו להתקיים – איך נתקיים אנחנו? האם יישאר מאיתנו משהו, בכלל?
*
אח שלו: תקרא, תצליח.
*
ספרים על המוקד / גל כהן
אָמַר אוֹיֵב:
אֶרְדֹּף
אֶשְׂרֹף
בְּרֹאשׁ-חוּצוֹת
בְּכָל רְחוֹב
סְפָרִים לָרֹב
סְפָרִים בְּלִי סוֹף
וּלְעולָם לֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד
עַל דַּל-שְׂפָתָיו שֶׁל מַדְּעָן, אוֹ בּוֹהֵמְיָּין, אוֹ פִילוֹסוֹף
צִוָּה אוֹיֵב:
קְחוּ אוֹתָם מִן הַבָּתִּים –
בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת, בָּתֵּי-הַסֵּפֶר
בָּתֵּי-הַמִּדְרָשׁ, בָּתֵּי-הַדְּפוּס
וְכָל בָּתֵּי הָרוּחַ, הַמַּדָּע וְהַהַשְׂכֵּל אֲשֶׁר לָהֶם
וְאַף מִבָּתֵּיהֶם הֵם;
מֵהַסִּפְרִיּוֹת, מֵהַאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת
וּמִכָּל מָּקוֹם אַחֵר תַּחַת הַשָּׁמָיִם
בּוֹ עֲלוּלִים הֵם לִהְיוֹת
הוֹרִידּוּם מֵהַמַדָּפִים הַגְּבוֹהִים
וּתְנוּם כָּאן
בערימה
עַל הָרִצְפָה הַאָרִית הַנְּקִיָּה שֶׁלָּנוּ
הִשְׁלִיךְ אוֹיֵב:
אַיְנְשְטַיְן
לוּצָאטוֹ
הָיְנֶה
יוֹמְטוֹב צוּנְץ
מֶנְדְּלְסוֹן
וּמָאַס בּוֹ
פָּקַד אוֹיֵב:
הַצִּיתוּ אֵש!
וְהָאֵשׁ נִצֶּתֶת וְהוֹלֶכֶת
וְכָבָה
פָּקַד אוֹיֵב:
הַצִּיתוּ שֵׁנִית!
וְהָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת
וּנְסוֹגָה אֲחוֹרַנִית
– שֶׁמָּא כְּרִיכָתָם הַקָּשָׁה
תּוֹצֶרֶת יָדָיִם גֶּרְמָנִיּוֹת
מְגִנָּה עַל הַדַּפִּים
הַיְּהוּדִיִּים
מֵעֲלוֹת בָּאֵשׁ? –
קָרָא אוֹיֵב:
הַסִירוּ הַכְּרִיכָה!
וַיְסִירוּהַ:
עֵץ
עוֹר
קָרְטוֹן תַּעֲשִׂיָּתִי
וַיַאֲסְפוּם בְּתִלֵּי-תִלִּים
וְיִוָּתְרוּ הַדַּפִּים עֵרֹמִים
עַרוּמִים בַּעֲרֵמוֹת-עֲרֵמוֹת
יַחְדָּו לָמוּת
פָּקַד אוֹיֵב:
הציתו בַּשְּׁלִישִׁית!
וְהָאֵשׁ נִצֶּתֶת
וְהִנֵּה הַסֵּפֶר בּוֹעֵר –
וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל…
וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל!
וּבְתוֹךְ-הָאֵשׁ
שֶׁהֻסְקָה שִׁבְעָתַיִם
בָּכוּ הַגְּוִילִים
וְהַדַּפִּים
בְּלִי קוֹל
וַיִּזַּל דֶּמַע רָב
שֶׁל אוֹתִיּוֹת
וְהָיָה הַדְּיוֹ לְיָם
וַיִּגְבַּר…
בַּהֲמוֹן-גַּלָּיו…
וַתִּכְבֶּה הָאֵשׁ
מֵחַמַּת-הַדְּיוֹ
וַתִּגְוַע.
וְיַם-הַדְּיוֹ –
גְּאוֹנוֹ עַל פְּנֵי-אֶרֶץ וְשָׁמָיִם
וְהוּא רָב מִסַּפֵּר
והַשֶּׁטֶף גּוֹאֶה וְשׁוֹטֵף
סוּס וְרוֹכֵב
וְאוֹיֵב
… תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ
יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמו אָבֶן…
הַאוֹתִיּוֹת עוֹד כָּאן
(2005)
רגעים 