רוח מחאה מרדנית עוברת בקרב משכילים שבקהל בכל יום שואה המתחדש עלינו בשנים האחרונות.
כנהוג מזה שנים, ראש הממשלה והנשיא, המגיעים אל כיכר וארשה שביד ושם בערבו של אותו יום, מתייחסים בנאומיהם לצוררים בני ימינו, ובייחוד לצורר מסויים – מחמוד אחמדינג'אד אשר מפרס. אחמדינג'אד והמנהיגים שמעליו קראו בפומבי להשמיד את מדינת ישראל ומנהלים נגדה מסע טרור רצחני מזה שנים. בעקבות ניסיונותיה של טהראן להשיג גם כוח גרעיני החשש הטבעי והמתבקש ביותר הוא שכוח זה יופנה נגד מדינת ישראל בכדי לממש את המטרות שהרי כבר הוצהרו.
ישראלים לרוב לא רואים בזה צחוק. בעיניי בצדק גמור. מי שיש לו כוונה, אסור לתת בידיו את האמצעי. אולם גם בקרבנו ישנם שמאשימים את עמם בפארנויה. את האזכורים לאיראן בטכסי יום השואה הם מוצאים שליליים. "דווקא ביום כמו יום השואה, הייתי מצפה באמת לייחס חשיבות לתחום [מדובר במצבם העגום של ניצולי שואה במדינת ישראל], במקום מה שהוא משמש כבר כמה שנים טובות – קישוש קולות ציני מהפארנויה היהודית"; זוהי תגובה אמיתית. מצבם של ניצולי השואה בישראל אולי צריך להיות נדון בפוסט נפרד משל עצמו, ואין כאן המקום לדון בו; אולם תגובה זו שציטטתי ותגובות נוספות שלא ציטטתי מראות איזו אדישות מסוימת כלפי אותו איום, הקלת ראש, זלזול.
פעמים רבות כאשר מתעוררים בנו חששות להמשך קיומנו כעם או כמדינה אנשים מבית ומחוץ נוטים ללעוג להם. לראות אותם כפחדים ריקים, התנייתיים, חסרי ביסוס. ערפאת בעצמו קרא לזה "תסביך מצדה" (על התסביכים של ערפאת כדאי שלא נדבר מעל במה זאת). כל הדיבורים המחוכמים האלו יפים מאוד – זולת פרט אחד קטן: לפחדים הללו יש יותר מדי אחיזות במציאות בכדי לזלזל בהם ולראות בהם איזו פאראנויה יהודית-גלותית תלושה. בואו נניח לרגע את האינטלקטואליסמוס המתחכם והציני שלנו בצד – ונזכור לרגע את העובדות: ישנה מדינה חזקה באזורנו, עם יכולות צבאיות מרשימות למדי וטילים שמגיעים כבר – אולי, מי יודע – לכל מקום בפלנטה. מדינה זאת הצהירה קבל עם ועולם שהיא רוצה להרוג אותנו. והמדינה הזאת רוצה גישה אל האטום.
אומרים שהפחד שלנו מטומטם. אני חושב שבמקרה הזה צריך להיות מטומטם כדי לא לפחד.
ההאשמה ב"פרנויה יהודית" היא בעיניי לא פחות מאשר אנטישמיות: היות ומדובר ביהודים, אנו עוצמים את העיניים מראות את המציאות עצמה, ומשליכים הכל אל גיבנתה ואמתחתאותיה של הקפוטה היהודית גלותית; כן, היהודים האלה. תמיד מדברים שטויות. תמיד מפחידים את עצמם לדעת.
כאשר הפחד מגובה במציאות, טענות שכאלה אסור להן שתישמענה.
לגבי הביקורת על התכנים הנהוגים בישראל ביום הזכרון לשואה ולגבורה – יש מקום לדון בה, שמא מרוב דיבור על איראן לא דיברנו על דברים נוספים, אחרים, חשובים. אבל אין בכוחו של הדבר לדחוק את מה שהוא לדעתי אחד מהלקחים המרכזיים של מאורעות הדמים והזוועה: המשך קיומו של העם היהודי. המשך הישרדותו, על אף הכל.
כשיש סכנה ברורה ומיידית שהכל ייעקר וילך לאיבוד, בעיניי הדיבור על סכנה זאת ועל ההתמודדות איתה ביום השואה הוא אך ורק ראוי.
ולא נשכח: גם באדולף היטלר בתחילה הקלו ראש.
*
אח שלו: הפרנואידים שורדים.
*
פרנויה עברית / גל כהן
הַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה חַסְרֵי כּל תַּקָּנָה.
הַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה בּוֹרְחִים מִכָּל צֵל נָע.
תָּמִיד הֵם יַאֲשִׁימוּ אֶת הַגּוֹי אוֹ אֶת הַגּוֹיה
בְּאִיּוּמִים שֶׁל שְׁמָד.
שְׁטֻיּוֹת שֶׁל פָּרָנוֹיָה.
הִנֵּה קָרֵב מַחְמוּד. פָּשׁוּט הוּא וְתָמִים.
הוּא לֹא יִפְגַּע בִּזְבוּב. עֵדִים לִי הַשָּׁמַיִם.
לִבּוֹ אוּלַי נִמְהָר.מִזְגּוֹ אוּלַי חָמִים.
אַךְ בְּמַבָּט כְּלָלִי – יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם.
קָרֵב הוּא אֲלֵיהֶם וּבְיָדוֹ יֵשׁ חֵפֶץ –
קְצָת חַד, נָכוֹן. אוֹדֶה. אַךְ לֹא בִּלְתִּי רָגִיל.
וְהֵם מִזְדּעקִים בְּקוֹל שֶׁל חֹמֶר-נֶפֶץ:
"מַחְזִיק הוּא בְּיָדוֹ, שְׁלוּפָה הִיא, הַסַּכִּין!"
קָרֵב הוּא אֲלֵיהֶם בְּצַעַד דַּק מִדַּק.
בְּשֶׁקֶט, כֶּחָבֵר. וְהֵם יַמְשִׁיכוּ צְעוֹק.
כָּל מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ הוּא הַצָּעַת מִשְׂחָק:
"רַק אֶת גְּרוֹנְכֶם אֶשְסוֹף. רַק קְצָת. וְרַק בִּצְחוֹק".
וְהֵם צוֹרְחִים נַפְשָׁם לְכל כִּוּוּן וָרוּחַ:
"מַחְמוּד הָרָע הַזֶּה קָרֵב לְהַשְׁמִידֵנִי!"
אַךְ אָנוּ, הַמַכִּירִים טִבְעָם, אָז כֹּה נָשׂוּחַ:
"כָּל מִי שֶׁלֹּא אִתְּכֶם בְּעֵינֵיכֶם הוּא אַנְטִישֵׁמִי".
וְדוֹד מַחְמוּד הַטּוֹב אָז יְשַׂחֶק בָּחֵפֶץ
מְעַט. רַק עִם עַצְמוֹ. בְּהֶעֲדֵּר פַּרְטְנֶר.
אֲבָל הַיְּהוּדִי יֹאמַר אָז בְּרֹב חֵפֶץ:
"שׁוֹאָה שְׁנִיָּה קְרֵבָה! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!
הִנֵּה עוֹד רֶגַע קָט הַדֶּלֶת תִּסַּגֵר
וְהַסַּכִּין תִּגַּע, תִּשְׁחַט ותְבַתֵר".
וְאָנוּ נַעֲזוֹב הַחֶדֶר לַאֲחֵר.
אֶת פַּחְדְּכֶם הַסְּרָק שָׁמַעְנוּ דֵּי הוֹתֵר.
רגעים 