רגע עם… זכרון מלא.

אלו זמנים של סיכום שאנו עומדים בעיצומם. ימים של עבר ועתיד, של חשבונות נפש ומבטים לאחור.

לכבוד יום הולדתי העברי שמסכם את השנה ה24 בחיי, ולכבוד השנה החדשה הממשמשת ובאה, בחרתי לפרסם כאן סיפור קצר שכתבתי לפני כשלוש שנים.

לסיפור קוראים "זכרון מלא" והוא מפורסם כאן ככתבו וכלשונו עם תיקונים מינימאליים ביותר; הוא מבוסס על מקרים אמיתיים, אם כי ברור שהחופש האומנותי לא היה מוגבל כאן.

שתהיה לכם שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. שריבון העולמים יגן עלינו באברת חסדו מכל מיני דברים רעים, ונשמע ונתבשר בשורות טובות.

* * *

אח שלו: זה דבש לחיץ.
* * *

זכרון מלא / גל כהן

-"מה הפלאפון שלךְ?", שאלתי את דניאלה שמעבר לשפופרת. הייתי באוטובוס, והחמה עוד בראשי האילנות.

-"אפס חמש…", התחילה דניאלה למנות מעברו השני של הקו, עד שקטעתי אותה. -"רגע, תני לי רק לשמור אצלי את המספר". לחצתי באקראי על המכשיר החבוט עד שהגעתי לתפריט הנכון, אז קפצה למסך – הסדוק בצידו – הודעה: זכרון מלא.

"אויש, דניאלה – את עוד פה?" שאלתי. הייתי בטוח שמרוב לחיצות כבר איבדתי אותה. -"כן, למה?", היא שאלה בְּטוֹן שאני פירשתי כהבשלה של חוסר סבלנות. "אני פשוט לא יכול לשמור את המספר שלך – הזכרון של הפלאפון התמלא…". שתיקה קצרה מהצד השני, ואז אמרתי – "טוב, אני אחזור אלייך אחרי זה, אני פשוט עדיין באוטובוס". מבט קנטרני הושלך אליי כלאחר עין מהנוסע שבמושב הסמוך. "טוב, נדבר", חתמה דניאלה, והשיחה הסתיימה.

ירדתי מהאוטובוס. הנה עוד נסיעה שנגמרה בלי מריבה עם הנהג, ניחמתי את עצמי. התחלתי ללכת לכיוון הבית, ונער מתבגר אחד בא מולי, באימונית ממותגת של גולשים ואוזניות.

"סליחה, מה התאריך היום?", שאלתי אותו.

-"לא זוכר", פטר אותי והמשיך בהליכתו המהירה קדימה.

מעניין אם אתמול הוא כן זכר.

עליתי לדירה, וכשהגעתי לא היה שם איש. אור הפלואורוסצנט ריצד על הטיח הלבן, הדומם. מעניין כמה שנים עומד פה הטיח הזה אחר כתלנו, משגיח – או לא משגיח – על מה שקורה אצלי בפנים. האור ריצד גם על החלק הקטן בו הקיר היה חשוף, אפור, לא מחופה. כמו זכר לחורבן, או כמו הקירות של יד ושם.

רוח קרה חדרה אל החדר ואל העצמות. התיישבתי על המיטה, התעטפתי בשמיכת הצמר הישנה, והוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מהכיס.

הזכרון מלא. אכן. במשך שנים התאספו אצלי בפלאפון כ"כ הרבה מספרים; מחטיבת הביניים, מהתיכון, מהצבא. המכשירים אמנם התחלפו מדי פעם, אך את הזכרונות נשאתי איתי ממכשיר למכשיר. שחלילה לא יֹאבַד אף אחד מהם. אינני יודע באיזה אחוז מהמספרים השמורים אצלי אני באמת משתמש ביומיום. ואולי זה כמו הסטטיסטיקה המפורסמת הזאת – שאדם משתמש ב5% מהמח שלו. ובכל מקרה בשום שלב לא הרשיתי לעצמי להפרד מאף אחד מהמספרים. שיהיה.

מי שיסתכל על רשימת הזכרונות הסלולרית שלי יגלה ערבוביא גמורה: זכרונות בעברית, באנגלית, באותיות גדולות, קטנות… למעשה לכל מספר יש סיפור. המספרים המתוייגים בשמות עם אותיות גדולות באנגלית, אלו הם הקדומים שבזכרונותיי. שמרתי אותם בנייד הראשון שלי, עוד לפני שידעתי שאפשר בכלל לכתוב באותיות קטנות אם לוחצים על הסולמית. או אז הגיעה תקופת הזכרונות באותיות קטנות. ואז התגייסתי. יום לפני החיול החלפתי מכשיר, ואז הגיעה בְּשֹוֹרַת הזכרונות בעברית.

סיכומו של דבר, תוך הסתכלות חטופה על מספר בלוח הזכרונות של הפלאפון שלי, אפשר לדעת בדיוק מתי הכרתי את אותו אדם, באיזו תקופה בחיים ואיזה פלאפון היה לי אז.

בעודי ישוב על המיטה ומעוטף בארבע כנפות של צמר, החלטתי שהגיע הזמן. אני מוכרח לעבור על ספר הטלפונים של הנייד, ולנקות קצת. לבער את החמץ. לעשות פסח.

הזכרון הראשון ברשימה הוא אבא. ABA. תמיד אבא. באותיות גדולות, כמובן. בזמנו, בכיתה ח', חשבתי שזה קצת אידיוטי לשמור אותו בשמו הפרטי. אחריו באו "אמיר" ו"אנה", חברים ישנים ונשכחים מחטיבת הביניים. את אמיר עוד ראיתי בתיכון, אבל חוץ מאנגלית לא למדנו יותר כלום במשותף. אנה נשרה איכשהו, ועברה ללמוד בבי"ס אחר. מאז לא ראיתי אותה. אחריהם ברשימה באה Alizah (עם h בסוף, כי חשבתי שזה תעתיק יותר מדויק מהעברית). היא היתה רכזת השכבה שלי לכל אורך החטיבה והתיכון. אני זוכר שהיו לנו כמה שיחות נפש עמוקות על החיים ועל העתיד, וכמה פעמים היא אפילו הסיעה אותי הביתה בתום יום לימודים ארוך. יש את ברקוביץ', או ליתר דיוק Berkowitz, המורה למחשבים, שבכל פעם שהייתי נתקע יכולתי לצלצל אליו, והוא היה שולף ברוגע איזה פתרון לא צפוי. מעניין אם הוא עדיין נמצא בביה"ס הישן שלי. אולי הוא כבר יצא לפנסיה? ובכלל, כמה זמן לא פקדתי את ביה"ס? יכול להיות שהם צבעו? האם הם באמת העבירו את הספרייה מקום, ובנו מגרש כדורגל חדש? האם מישהו בכלל יזכור אותי בביה"ס, שנים אחרי? האם  א נ י  אזכור?

אחר כך יש את DANA שלמדה איתי צרפתית. היא אפילו גרה לא רחוק, בשכונה שלי. הייתי אצלה בבית איזה פעמיים, למדנו למבחן. אי שם בכיתה יו"ד. מאז ראיתי אותה בעיר באקראי. שלום-שלום. ואין שלום. מאז לא ראיתי אותה. מעניין אם היא סיימה ללמוד צרפתית בסוף, או שהיא פרשה, כמוני. ואולי היא החליטה בסוף ללמוד גרמנית?

ואז אני מגיע לדויד. כלומר, לDavid. ואני מנסה לשבור את הראש: איזה דויד זה? דויד מהשכבה, דויד ממועצת התלמידים, או דויד מהמשפחה? למה לא יכולתי להיות  י ו ת ר  ספציפי, אז, אי שם ב2004? ואם הוא יתקשר יום אחד, איך אדע מי זה? אבל נו, מה הסיכוי שזה יקרה.

אני מאיץ את הקצב בתקווה להגיע לזכרונות העבריים שלי. אני חולף על פני שנים, מסגרות, מצבים נפשיים. בכל פעם המספר מזכיר לי שלב אחר, תחושה אחרת. פתאום אני בן 15. פתאום אני לומד לבגרות בהיסטוריה. פתאום אני עובר מחלקה.

הנה המספר של רועי, אחד שפגשתי באבט"ש ההוא לפני שנתיים, בחורף. אמר שנמאס לו להיות ג'ובניק. הוא סיפר שהוא העלה את הפרופיל שלו וכבר קיבלו את הבקשה שלו לעבור לקרבי. אני תוהה איפה הוא עכשיו, ואם לא קר לו שם, עם כל החורפים והאינתיפאדות. האם הוא חי? או שמא, חס ושלום, לא? אולי הוא נפצע ואני לא ידעתי מזה? ואולי גם הוא עובר על הזכרונות שלו באיזה מוצב?

אני נתקל בשמות רבים של אנשים שהכרתי בפתאומיות, ושיצאו מחיי באותה פתאומיות בדיוק. אנשים שאמרתי להם והם אמרו לי ש"נשמור על קשר, בטח". וזה מעולם לא קרה.

ואז מגיע השלב שאני פוגש במספר של אדם שעשה לי רע. שפגע בי במהלך ההיסטוריה הקצרה והארוכה שלי. והנה שמו המפורש מתנוסס כאן, בשלמותו. והנה עוד אחד. ועוד. ובעיניי כל אחד מהשמות האלה הוא כמו אות מלחמה, כמו עיטור מופת שגורם לי לזקוף את קומתי השפופה, המעוטפת צמר, ולומר: עברתי גם את זה.

פתאום אני מבחין במספרים שנפקדים מהרשימה. טלפונים של אנשים שפגעו בי כ”כ, עד שברגע של חולשה ותאוות נקם, מחקתי את מספרם מספר הטלפונים, ולא הוספתי אותו מאז. כמו צריבות שחורות של סיגריה על שטיח.

אחרי כן מגיעים הטלפונים של הקצינים, בעלי הקידומת הקבועה 05781. עם זה רבתי, עם זה השלמתי, את זאת לא סבלתי, אבל בסוף הסתדרנו איך-זה-שהוא. וזאת – זאת באה אליי בסיוטים.

אני מותש. כל הזכרון הזה מזכיר לי דברים לא טובים. כמה אפשר לזכור? כמה אפשר להסתובב תמידית סביב העבר הזה, שלעולם לא משתנה, ועולמית נשאר כמות שהוא… זכר לעבר, זכר לחורבן, זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית… "שהר הזכרון יזכור במקומי", אני נזכר בשורה נשכחת של עמיחי. מעניין מה היה קורה אם היה לו פלאפון. ואולי לא היה לו.

אני סוגר את הנייד, מניח אותו למראשותיי, אבל אז נזכר במחקרים ובקרינה. אני קם, מזיז את המכשיר הלאה ממני, והולך לישון. ובחלומי אני ניצב בחלל ריק, שחור, עומד ליפול מטה, לתוך האינסוף. ואז באים אליי כל הפנים והשמות, כל הרגשות והזכרונות. פנים ומספרים משמשים בערבוביא, ואני מנסה להאחז בכל אחד מהם, בכל שבע, חמש וליאור- אפילו במי ששנאתי – כדי לא ליפול.

קמתי. ליטפתי את הפלאפון שלי בחיבה, כמו שמלטפים חיית מחמד נאמנה. אז מה אם הזכרון מלא. הוא מלא במה שאני, במי שאני. חשבתי לי כמה מסכנים האנשים שאין להם זכרון מלא. האנשים שלא זוכרים, לא את אתמול ואפילו לא את היום. האנשים שרצים קדימה מוגפים במשקפי השמש ואוזניות, לא נעצרים ולו לרגע כדי לתהות. כדי להיפגע, כדי להתחרט, כדי להתגעגע. כדי להזכר.

מה אנחנו אם לא הרגעים הטובים, הרגעים הרעים, השגרה השוחקת, העליות, הירידות, והאושר, האושר המבליח מדי פעם?

ומי יזכור את כל אלה אם לא אנחנו? חיית השדה? עוף השמיים?

החלטתי להשאיר את הזכרונות כמו שהם. איש בל ייעדר.

ודניאלה?

רשמתי את מספר הטלפון שלה על היד.