ארכיון עבור אוקטובר, 2011

רגע עם… גלעד שליט.



אתמול הלכתי לישון מאוחר. לפנות בוקר. קראתי קריאת שמע והלכתי לישון, כשאני יודע שהיום יום שני, ומחר יום שלישי. אותו יום שלישי שכולנו חשבנו עליו בשבוע האחרון.

כשהתעוררתי וקמתי מהסוכה אל פתח הבית, ראיתי שהשליח כבר זרק שם גליון של עיתון 'הארץ', גלול ומהודק בגומייה. רק הכותרת בו, גלויה, מבשרת באותיות של קידוש לבנה: "גלעד שליט יחזור היום לישראל".

נכנסתי הביתה. גיסתי שתחיה, שבאה עם אחי והילד לביקור-חג, צפתה בסלון בתמונות שעל המסך שכמעט שלא ניתן היה להאמין להן – התמונות של גלעד שליט מדבר עם העיתונאית המצרייה, חי, קיים, רגע לפני החופש, בדרך לביתו.

יצאתי חזרה החוצה מהבית ומצאתי את עצמי דומע. אינני יודע אם דמעות של אושר היו אלה, או של סגסוגת של איזה משהו אחר.

הסגסוגת הזאת, מסתבר, לא היתה דבר בלעדי לי היום הזה.

אבל כן. שמחתי מאוד.

מי היה מאמין שאראה את הכותרת הזאת, שחור על גבי לבן? מי היה מאמין שבוקר סוכות אחד אתבשר עם כל אזרח בישראל את הבשורה הטובה הזאת שכבר נלאה לבנו מלהאמין בה? המשכתי להתפלל, כמובן, במשך ימים. אבל השחרור המיוחל של גלעד שליט נראה מאותם האירועים שלא ניתן היה לצפות שיקרו בזמן הקרוב. אם בכלל.

פחדתי שהוא מת. פחדתי שהוא נעלם, או ייעלם. פחדתי שהוא לא יחזור.

ברוך השם. הוא חזר.

*

כן. למן ההתחלה, עם רגע היוודע דבר ה'עיסקה', הבעתי התנגדות עזה לה. בקול רם וצלול. בלי בושה. בלי 'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים'. בלי התחשבות בפרצי השמחה ומעגלי ההורה הספונטניים שסבבו בראשם של הכל עד כדי סחרחורת. בלי ללכת שולל אחרי הרגש והחיוכים החולמניים. בלי להסתנוור ובלי לחשוש.

חשבתי. זהו ביזיון. זוהי הפקרות. לית דין ולית דיין. מספסרים בחיינו לכל המרבה במחיר ומחזקים את ידיהם של אויבינו הגדולים ביותר. מסכנים את חיי כל אזרח ואזרח בישראל!

וכן. אני עדיין חושב כך.

אי אפשר לצפות ששחרור מאות רוצחים מורשעים לחופשי ייגמר בהאפי אנד. אי אפשר לבנות על זה שיום אחרי שחרורם, רוצחים מתועבים כל כך, אכזריים כל כך, מקצועיים כל כך, יזנחו את דרכם הרעה ויעברו להתנדב בויצ"ו.

כל מי שבעד העיסקה – דעה לגיטימית בעיניי – צריך לוודא שהוא לא מטייח ולא מעוור את עיניי עצמו: הממשלה שלנו שחררה לרחובות רוצחים צמאי דם, אדריכלים של רצח מאחורי שולחנות כתיבה, אידיאולוגים אנטישמיים שטניים שכמוהם לא ראתה מזה שנים אפילו ואנזה. וכל מי שבעד העיסקה צריך להבין שהאנשים האלה לא הולכים להעביר את זמנם החופשי, תרתי משמע, במשחקי ברידג', אלא בניסיונות להמשיך את הרצח ההמוני ביהודיה של הארץ הזאת. יש להם כוונה, יש להם ניסיון, יש להם אמצעי, יש להם גב, יש להם מוטיבציה. ואנחנו פתחנו להם את הדלת.

לא, לא יכולתי שלא להיזכר בכינוי ההוא משנות התשעים, "ממשלת יודנראט". תרביצו לי. לא יכולתי.

*

וכל זה לא גורע ולו גרם אחד של שמחה על כך שהאדם הזה – שמשום מה, כמו כל הישראלים, אני חש כלפיו אהבה וקשה לי להסביר למה – יצא סוף סוף בריא ושלם מהבור (הבור שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו). שהאדם היקר הזה, החייל הזר הזה שלא הכרתי ולא פגשתי בו אפילו פעם אחת, חי וקיים ויחזור תוך שעות ספורות לביתו ולחייו. וזה כל כך שימח אותי ונגע לליבי. למרות הכל.

*

הדבר שהכי זעזע אותי הוא לא המוכנות לעיסקה. עם דעה כזאת, שהיא אכן ראויה לשמה – 'דעה' – אפשר להתווכח.

אבל לצד הדעות האלה צמחו פרא דברים שאינם דעות. איזו שהיא השתלטות מוחלטת של הרגש על כל השיח ועל כל מערכות החשיבה והמוסר; איזושהי צרכנות רגשית אובססיבית של סיפורו של הפרט, ורק הפרט, והפרט במרכז, ורגשותיו של הפרט במרכז, וחוויותיו של הפרט מעל הכל, והפרט מעל הכל, ומעל כולם, ומעל ה-כ-ל – עד כי שכחנו שגם האנשים שחלילה יירצחו על ידי הרוצחים שאנחנו שלחנו לחופשי – גם הם אנשים! גם הם חיים! גם להם יש משפחה שאוהבת אותם, וחיוך מקסים, ועיניים שובות לב. גם להם!

אבל לא. הם רבּים, והם חסרי פנים. הרבה יותר קל להתמכר ללב המתפרע שצרך את הסיפור המרגש הזה כמעט כמו איזה ריאליטי או אופרת סבון, מאשר לעצור רגע ולחשוב שיש עוד סיפור, גדול יותר, מסיפורו של הפרט שהגיע עכשיו לאיזה תכנית גמר (או לפחות כך זה שווק).

החיים לא עובדים כך.

אנשים שאומרים "הכל שווה בשביל לראות את החיוך שלו" (משפט ששמעתי ושמעתי הרבה ואריאציות עליו) צריכים בעיניי לחשוב שנית. ולחשוב טוב.

מאוד.

*

אנשים אומרים: "עזוב, אנחנו לא יודעים שזה מה שיקרה. אנחנו לא יודעים שהם יחזרו לטרור. זה לא ודאי".

ואחרי יום או יומיים אותם אנשים יחזרו לגנות את "התרבות הישראלית" הקלוקלת המושתתת על ה"סמוך", על ה"יהיה בסדר" ועל הזכרון הקצר.

*

אם אכן חלילה הרוצחים ששוחררו יחזרו לקריירה הקודמת שלהם, הרי שאז מה שיקרה יהיה, חלילה, עוד פיגועים. עוד רציחות. ואלה יגררו עוד פעולות צבאיות קשות של ישראל. ועוד הסלמה. ועוד דם יהודי. ועוד דם ערבי. ועוד הסלמות, ועוד גינויים, ועוד תקלות, ועוד עוולות, ועוד מחסומים, ועוד מלחמות. נמצא שכל הסיפור הזה לא כ"כ משתלם לפתרון הסכסוך; יוצא שבשביל להגיע לאיזה פתרון מתון של שלום – הצעד ה'מתון' הזה של לפתוח את כל הסורגים מביא בדיוק את היפך המטרה שלשמה נתכנסנו.

לא. כדי להגיע למצב המתון הזה של שלום (או לפחות יציבות ברת קיימא) הדבר שיש לעשות הוא דווקא הדבר שמוחזק על ידי חלק מהאנשים כקיצוני – כן כן. עונש מוות למחבלים.

עונש המוות יביא להגברת ההרתעה, וכשיש עונש מוות למחבלים – כבר לא תהיה אפשרות לחטיפה למטרת מקח וממכר של חמאס ודומיהם. זה הדבר שיאפשר, אולי, למערכת הזאת להיכנס לאיזושהי יציבות והתחמקות מהסלמה. עונש מוות לאנשים שעונש מוות הולם אותם כמעט יותר מכל.

*

לא נותר לנו אלא להישען על מי שאמר והיה העולם. שלמרות הכל ישבור את קשתותם של כל אויבינו המרים, שאני מאחל להם אך ורק רע (גם ל'ידידנו המתון' אבו מאזן שקיבל את הרוצחים בזרועות פתוחות ברמאללה ותבע את שחרורם של 'שארית הפליטה' שלהם, שעוד נותרה מאחורי סורג ובריח). חרבם תבוא בליבם.

ביום כל כך אמוציונאלי וכל כך מורכב לא נותר לי דבר מלבד התפילה. שהרי כל הדברים האלה – מלחמה, שלום, עיסקאות ומשא ומתן – גדולים הם מאיתנו.

*

ולמרות הכל, למרות הכל, אני שמח. ואני מתפלל שהאדם היקר והאהוב הזה יחזור לחייו. יחזור לעמוד על שתי רגליים ולחייך. שלא ירגיש אשמה, ולא כעס, ולא מרירות. שיחזור לבריאותו הנפשית והגופנית, שליבו ישוב לפעום בקצב רגיל, שיחזור לחיק משפחתו, שעוד יידעו יחד עם כל ישראל ימים טובים ויפים.

אח שלו: אמן.

*


אורח שמיני (או: האושפיז יוסף בן-יעקב מקבל בסבר פנים את החייל גלעד שליט) / גל כהן

"אושפיזין" הוא כינוי לנשמותיהם של שבעה אישים מאבות העם היהודי, שעל-פי הקבלה באים להתארח בסוכותיהם של בני ישראל במהלך שבעת ימי חג הסוכות. בכל יום מגיע לסוכה, על פי המסורת, "אורח" אחד מן השבעה בראש, ואליו מתלוים שאר האורחים. ראש האושפיזין של היום השישי, לפי נוסח הספרדים והחסידים, הוא יוסף. (מויקיפדיה).

שָׁלוֹם לְךָ גִלְעָד שַׁלִּיט.

הֶחָג שָׂמֵחַ וְהוֹזֶה.

פָּנָי אֵלֶיךָ לֹא אלִיט

בַּיּוֹם הַזֶּה.


בַּיּוֹם הַזֶּה, כְּפִי הַמִּנְהָג,

עוֹקֵר אֲנִי מֵהַר גְּרִיזִים

וּמְבַקֵּר בְּכָל סֻכָּה

בְּרֹאש שִׁבְעַת האֻשְׁפִּיזִין.


בֵּין אַהֲרֹן וּבֵין דָוִד

התּוֹר שֶׁלִּי נוֹפֵל תָּמִיד.

וְיוֹם חַגְךָ, לְשִׂמְחָתִי,

נָפַל דַּוְקָא בְּמִשְׁמַרְתִּי.


כּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל

יושֵׁב הַיּום מִתַּחַת סְכָךְ

לִבּוֹ קָפוּץ וּמִשְׁתָּאֶה

וּשְׁתֵּי עֵינָיו אֶל המָסָךְ.


זֶה חַג כָּזֶה. חַג שֶׁל אוֹרְחִים.

זֵרֵי-פְרָחִים יֻגְּשׁוּ אֶל-סַף.

וּבְנֵי עַמְךָ, נֶאֱנָחִים,

קִבְּלוּ הַיּוֹם אֻשְפִּיז נוֹסָף.


*

אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף. זוֹכֵר אוֹתִי?

נִפְגַּשְׁנוּ בְּשִׁעוּר תַנָ"ךְ.

נָא אַל תֵּבוֹשׁ לְעֻמָּתִי

(תָּמִיד הָיִיתָ מְחֻנָּךְ).


גַּם אֶת שִׁמְךָ אֲנִי מַכִּיר;

מְאֹד אָהוּב וּמִשְׁפַּחְתִּי.

נִקְרֵאתָ עַל שֶׁם בֶּן-מָכִיר

שֶׁהוּא, בְּלֹא-מִקְרֶה, נֶכְדִי.


דָּבָר אֵינוֹ מִקְרִי, גִלְעָד.

נִקְרֵינוּ שְׁנֵינוּ זֶה הַיּוֹם

לָלֶכֶת בִּכְפִיפָה אַחַת.

כך הֶחֱלִיט דַּיָּן עֶלְיוֹן.


התַּאֲרִיךְ נִקְבַּע בַּתִּיק;

אךְ סִפּוּרֵנוּ הַמְשֻׁתָּף

נָעוּץ בּמוֹ גוֹרָל עַתִּיק:

גּוֹרָל שֶׁל יְהוּדִי נֶחְטָף.


אֲנִי וְגַם אַתָּה הֶחְלַפְנוּ

זוּגוֹת יָדַיִם חַטָּאוֹת.

יִשְׁמְעֵאלִים סָחְרוּ בָּנוּ

כְּמוֹ הָיִינוּ נְכֹאת.


אֶת רֵיחַ הַצִּינוֹק לֻמַּדְנוּ

וְאֶת טְחַבוֹ בָּאֲפֵלוֹת.

וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בָּא אֵלֵינוּ

כִּמְעַט וְרַק בַּחֲלוֹמוֹת.


וְיוֹם יֵש – וּפִתְאֹם יָצָאנוּ.

לִטְּפה פָנֵינוּ קָרֶן אוֹר.

וְלֵב אַחֵר נוֹלָד בָּנוּ

וַיְרִיצֻנוּ מִן הַבּוֹר.


בִּן-יוֹם אֲנִי אֵי-אָז עָלִיתִי

מִן הַשִּׁבְיָה אֶל הַמַּלְכוּת

וְאף זָכִיתִי וְחָזִיתִי

בְּאִחוּדַן שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת…


אִם כֵּן, עֲלֵה, אֻשְפִּיז יָקָר;

'עוּלוּ' וְ'תִיבוּ' בּנֵי שַׁלִּיט.

תּוֹר רֹאש האֻשְׁפִּיזִין מָחָר

שַׁיָּךְ לַמֶּלֶךְ,

הוּא דָּוִד.


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1