ארכיון עבור פברואר, 2012

רגע עם… כלל ופרט.


 

אל הפוסט הזה אני מגיע בעקבות השיר "שיר משמר" של נתן אלתרמן, שמוכר היום בעיקר תחת הכותרת "שמרי נפשך" – שיר מולחן ומושר, בלחנו של סשה ארגוב ובביצועה של חווה אלברשטיין (שניהם מצוינים). אולם יסודתו של השיר איננו בקורפוס שירי הזמֶר של אלתרמן, כי אם דווקא בשירה הלירית הכתובה של המשורר, בספר שיריו האחרון, "חגיגת קיץ"; שם מהווה "שיר משמר" חלק מהמגמה והעלילה הכלליים של הקובץ. 

השיר נתפס אצלנו, ככל הנראה בהשפעת הגרסא המולחנת שלו, כשיר אבהי/רומנטי רך ומגונן, הרחוק מעיסוק בסוגיות פוליטיות כרחוק מזרח ומערב. אולם לא כך הוא. הגרסא המולחנת – בדומה לשירים נוספים מאת אלתרמן – איננה מכילה את כל הבתים הכתובים של השיר המקורי; בשיר שאנחנו שומעים באם-פי-שלוש שלנו לא מופיעים כל הבתים שאלתרמן כתב. 

הבית השני, למשל, לא נמצא. הוא פותח בשתי שורות חזקות מאוד, שֶׁהֵדן נשמע ומגיע עד כאן ועד עכשיו:

 
 

"הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַה זֶּה עָם.

אֵין עַם יוֹדֵעַ מַה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה."

 
 

לפני שנפגשתי עם הגרסא המלאה של השיר כשקראתי לראשונה את "חגיגת קיץ" בשלהי הקיץ האחרון, לא הייתי מעלה על דעתי שבשיר כמו "שמרי נפשך" תופיע מילה כמו "עָם". נדמה שהשיר בגרסתו המוכרת, והשדה הסמנטי הקשור בלאומיות, באים משני כוכבי לכת שונים בתכלית. אולם בכל זאת, אלתרמן בוחר להפגיש אותם יחד – את דאגת האב לְבִתו מזֶה, ואת מה שקורה למרקם הלאומי היהודי מזה, באותו שיר ותחת אותו עניין. 

השיר פורסם, יחד עם כל הקובץ, בשנת 65'. אינני יודע לאיזו מציאות בדיוק התייחס אלתרמן כשכתב את השורות ואת השיר, אולם על דבר אחד, אני מניח, נוכל להסכים: יש בשורות האלה מימד של ביקורת חברתית, ואמירה על הפוליטי. על האופן בו העם והמדינה מתארגנים, מתנהגים ולובשים צורה זה עם זה וזה מול זה. והימים ימי הקמת מדינה הם, 12 שנה בלבד אחרי שוך קרבות מלחמת העצמאות.  

המציאות שאלתרמן מציג כאן היא של נתק, או פער מסוים, בין העם ובין האיש שבתוכו; למעשה, הפער שבין הכלל הגדול ובין הפרטים. הוא בוחר להציג זאת לא כפער חד צדדי, אלא כפער הדדי: האיש הבודד לא יודע מה זה עם, והעם לא יודע מה זה האיש הבודד. 

בעיניי, בשתי השורות הנפלאות הללו של אלתרמן יש עיסוק בפער שבין שני מושגים גדולים, רעיוניים: הקולקטיביזם והאינדיבידואליות.  

הקולקטיביזם והאינדיבידואליות. שני מושגים שבשניהם יש אמת, אך שניהם, בייחוד בדורנו, לא אוהבים לדבר כ"כ אחד עם השני. העם לא יודע מה זה איש: התומכים ברעיונות לאומיים גדולים לא תמיד מחוברים לחשיבותו של הפרט. אך גם ההפך הוא נכון, ופה הנקודה החשובה של אלתרמן, שאותה פחות אומרים: האיש איננו יודע מה זה עם. האינדיבידואליסט לא יודע מהעם; הוא נבדל ממנו ומתבדל ממנו.  

האינדיבידואליות מוציאה את היחיד מן הכלל, ובכך כופרת בעיקר. האינדיבידואליסט מתנתק מהלאומיות, מהעם, מהמלחמה, מהתרבות והצרכים הקולקטיביים. הלאומיות לא מעניינת אותו. לא תמיד אכפת לו מעניינים גדולים, והוא מתמקד במיקסום תועלתני של העונג העצמי שלו. הוא רואה "האח הגדול", ולא "עובדה", אם להשתמש בדוגמה האקטואלית שבה השתמש משה נגבי באחד משיעוריי איתו. הוא לא מודאג מטילים על שדרות, כי זה רחוק מספיק. הוא יצבור הון כחיטה באסם עד כי אין מספר, ויעסיק את העובדים שלו בסכומים מגוחכים לשעה וללא תנאי פנסיה. הוא ימחה על הצרות של מעמד הביניים, אך לא בהכרח על הצרות של מעמדות נמוכים יותר. הוא יפגין על מחיר הקוטג', ולא על גירוש מאורגן וחמוש של אלפי אזרחים חפים מפשע מבתיהם.     

ברור שאלתרמן לא בהכרח מדבר על רעות חולות מן הסוג הזה כשהוא כותב על ההפרדה בין הקולקטיביזם ובין האינדיבידואליזם. אך נדמה לי שהוא מציג את הפער ההדדי שבין שתי התפיסות האלה, והוא עושה זאת בצורה ביקורתית לכאן ולכאן. בניתוק ההדדי הזה, משני הכיוונים, קיימת אותה סכנה בדיוק. 

אין אינדיבידואל ללא לאום. ואין לאום ללא אינדיבידואל. לאומיות שדורסת את האינדיבידואלים שמרכיבים אותה (או את חלקם) לא תשרוד הרבה בצורתה זו. אך גם אינדיבידואל שיחיה מתוך שלילת הלאומיות יחיה חיים חסרים מאוד. וזאת משום שחלק מהפרט – הוא הכלל. בדיוק כשם שהפרט הוא חלק מהכלל. אלו שני מושגים שנשמתו של זה מעורבת בנשמתו של זה. ונפשו קשורה בנפשו. 

מדינת הלאום, כמסגרת הכללית הגדולה בה אנו חיים, היא חלק מאיתנו ומביטוינו כבני אנוש, כיצור שאחרי ככלות הכל הוא יצור חברתי, שמאז שחר ההיסטוריה התארגן תמיד בשבטים, בערי מדינה ובממלכות. אין פרט ללא כלל. אך כלל שאוטם אוזניו מפני הפרטים שמרכיבים אותו לא מצדיק את קיומו: אין גם כלל ללא פרט.  

 
 

*

 
 

במקום אחר כתב אלתרמן "ואשרי השִירה הכותבת 'ארצי' / בלי לחוש כי דרכָה על נָחָש" (מתוך "עיר היונה"). לפי הבנתי, הוא כתב את השורות האלה בשבח השירה הלאומית המגוייסת, הקולקטיביסטית, הציונית-מבלי-להתבייש, ואם להרחיב – בשבח המגויסות, בשבח הציונות, בשבח הלאומיות. כל המושגים שהיום, אכן, מי שאומר אותם מרגיש משום מה, באמת, כאילו דרך על נחש; כאילו אמר איזו מילה אסורה וגסה. ואת כל המלים האלה אלתרמן אומר בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

בין שאר המתחים והניגודים שעשו שלום ביניהם בתוך האדם הזה, סבורני שגם המתח הזה, בין הכלל לפרט ובין האינדיבידואליזם ללאומיות הקולקטיביסטית של שנות ה50, התגורר בתוכו ובתוך שיריו. נראה כי הוא ביקש לאזן את המתח הזה, לנסות להיות איש שיודע מהו עם, ולנסות לחנך עם שידע מהו איש. הוא התגייס במלוא המרץ לטובת הציונות, לטובת מלחמתה על עצמאות העם, אך כאשר הפוליטיקה הציונית פגעה, השפילה והפלתה מזרחים, למשל – פרטים קטנים מתוך הפרט הגדול – אלתרמן יצא חוצץ והגן עליהם, למרות היותו בנגוריוניסט.

אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד. זה, אולי, המסר שאני יוצא ממנו משתי השורות שציטטתי. זו התקווה הגדולה, זה הצורך הגדול. זה ההכרח. זה מסר שהוא נשמע בנאלי וסיסמתי, אך בעיניי זה אידאל חשוב מספיק.

 

*

 

אח שלו: אח שלנו.


 


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1