מנהל בית הספר שתלמידיו התפרעו בהצגה 'גטו' טען כי התפרעותם של תלמידיו נובעת "מהכיבוש". לטענה זו של המנהל ניתן להקדיש פוסט שלם, אולם אין לי רצון בכך. אסתפק באמירה שאם כבר יש משהו בדבריו של אותו אדון, הרי שלא הכיבוש אשם, כי אם הסכסוך. עם טיעון כזה, שהוא פחות רדוד וחד מימדי, אולי אטה יותר להסכים: משום שהמציאות האמיתית, השלמה, המורכבת, שעימה אנו מתמודדים כאן, היא איננה של כיבוש, שבו יש צד אחד כובש ורע וצד אחד פאסיבי וטוב. לא. המציאות האמיתית כאן היא מציאות של סכסוך, בו יש שני צדדים חזקים וחמושים שנפשם בידיהם והחלטותיהם עומדות, פחות או יותר, ברשות עצמם. אם משהו משחית את נפשם הצעירה של הילדים כאן, זאת מציאות הסכסוך, לא מציאות הכיבוש.
הרבה דברי ביקורת ניתן לשאת על אותם ילדים, ואני מניח שעם רוב הביקורת אזדהה מאוד. אם יש משהו שאין לי שום סובלנות כלפיו הוא ילדים חסרי תרבות, במובן המקורי של המילה – חסרי איפוק, חסרי כבוד. זה חורה לי מאוד. אולם לא הפגיעה בקודש הקודשים של התיאטרון הישראלי היא זו הצורמת לי כאן. אדרבא. איתה, אולי, אני יכול במובנים מסוימים אפילו להזדהות.
התיאטרון הישראלי איבד, כך נראה לי, את משמעותו החברתית. ולא רק זה: התיאטרון הישראלי איבד את משמעותו החברתית בכבוד. "בזכות, ולא בחסד", ניתן לומר. את מלוא הקרדיט על ריקונו של התיאטרון ממשמעות חברתית אמיתית ניתן לזקוף בהרבה מאוד מהאחוזים לאותו תיאטרון עצמו. תיאטרון שהתנתק מהעם והחליט להחרים את אחיו רק משום שהם נמצאים מאחורי איזה קו, אך לא נקף אצבע ולא השמיע מילה כאשר מוסדות השלטון פינו בכוח אזרחים מבתיהם. תיאטרון שהמיר עצמו לאליטיזם, למועדון סגור, חד-גוני פוליטית, בין אם בכוונת מכוון ובין אם בכוח מעשיו.
מה שקרה לתיאטרון, הוא מה שקרה לשירה, הוא מה שקרה לספרות: ברגע שמוסדות אלה ניתקו את עצמם מהעם, אזי העם – תתפלאו – לא נשאר חייב והתנתק מהם בחזרה. וזו זכותו, וזה מגיע לו, ובעיניי ניתן אפילו לטעון שזה הדבר התרבותי לעשות. משום שמוסדות התרבות, שאמורים לבטא את העם, את רוחו, את ערכיו, מבטאים תחת זאת את רוחה ואת ערכיה של אליטה צרה מאוד, ומתנתקים מן היתר. בעשותם כך הם בוגדים הלכה למעשה בתפקידם החברתי, בשליחות שניתנה להם. התיאטרון לא נועד להיות מועדון חברים. הוא אפילו לא נועד להיות אקדמיה. התיאטרון ביוון, שהעלה את הגדולים שבמחזות שאי פעם נכתבו, היה חגיגה עממית, לא 'מועדון הסרט הטוב'. התיאטרון נועד לפנות לעם, כמו שהשירה נועדה לפנות לעם, כמו שהרומאן נועד לפנות לעם. ברגע שהם מפסיקים את הפניה לעם, ומתחילים לפנות, תחת זאת, האחד אל עצמו – הם שומטים מתחת רגליהם את ההצדקה לקיומם, ולכן, כפועל יוצא, גם את כוחם, השפעתם, קיומם הכלכלי, לקוחותיהם, עמם.
*
אסכם בהארה כי בין תעשיות התרבות הבודדות שלא התנתקו מהעם היא תעשיית המוסיקה – ואולי בשל כך דווקא היא, מבין כולן, שמרה על כוחה ואף הגבירה אותו בשנים האחרונות. הנה תעשיית תרבות אמיתית: חיה, תוססת, הפונה לכולם ומשלבת בין שורות יוצריה את כל שדרות העם: מצפון עד דרום, מכל המעמדות, מכל העדות, מכל הזיהויים הפוליטיים. דווקא הם נשארו רלוונטיים.
ולא בכדי.
*
אח שלו: קצת תרבות.
*
רגעים 