ארכיון עבור אפריל, 2012

רגע עם… ניתוק.

מנהל בית הספר שתלמידיו התפרעו בהצגה 'גטו' טען כי התפרעותם של תלמידיו נובעת "מהכיבוש". לטענה זו של המנהל ניתן להקדיש פוסט שלם, אולם אין לי רצון בכך. אסתפק באמירה שאם כבר יש משהו בדבריו של אותו אדון, הרי שלא הכיבוש אשם, כי אם הסכסוך. עם טיעון כזה, שהוא פחות רדוד וחד מימדי, אולי אטה יותר להסכים: משום שהמציאות האמיתית, השלמה, המורכבת, שעימה אנו מתמודדים כאן, היא איננה של כיבוש, שבו יש צד אחד כובש ורע וצד אחד פאסיבי וטוב. לא. המציאות האמיתית כאן היא מציאות של סכסוך, בו יש שני צדדים חזקים וחמושים שנפשם בידיהם והחלטותיהם עומדות, פחות או יותר, ברשות עצמם. אם משהו משחית את נפשם הצעירה של הילדים כאן, זאת מציאות הסכסוך, לא מציאות הכיבוש.

הרבה דברי ביקורת ניתן לשאת על אותם ילדים, ואני מניח שעם רוב הביקורת אזדהה מאוד. אם יש משהו שאין לי שום סובלנות כלפיו הוא ילדים חסרי תרבות, במובן המקורי של המילה – חסרי איפוק, חסרי כבוד. זה חורה לי מאוד. אולם לא הפגיעה בקודש הקודשים של התיאטרון הישראלי היא זו הצורמת לי כאן. אדרבא. איתה, אולי, אני יכול במובנים מסוימים אפילו להזדהות.

התיאטרון הישראלי איבד, כך נראה לי, את משמעותו החברתית. ולא רק זה: התיאטרון הישראלי איבד את משמעותו החברתית בכבוד. "בזכות, ולא בחסד", ניתן לומר. את מלוא הקרדיט על ריקונו של התיאטרון ממשמעות חברתית אמיתית ניתן לזקוף בהרבה מאוד מהאחוזים לאותו תיאטרון עצמו. תיאטרון שהתנתק מהעם והחליט להחרים את אחיו רק משום שהם נמצאים מאחורי איזה קו, אך לא נקף אצבע ולא השמיע מילה כאשר מוסדות השלטון פינו בכוח אזרחים מבתיהם. תיאטרון שהמיר עצמו לאליטיזם, למועדון סגור, חד-גוני פוליטית, בין אם בכוונת מכוון ובין אם בכוח מעשיו.

מה שקרה לתיאטרון, הוא מה שקרה לשירה, הוא מה שקרה לספרות: ברגע שמוסדות אלה ניתקו את עצמם מהעם, אזי העם – תתפלאו – לא נשאר חייב והתנתק מהם בחזרה. וזו זכותו, וזה מגיע לו, ובעיניי ניתן אפילו לטעון שזה הדבר התרבותי לעשות. משום שמוסדות התרבות, שאמורים לבטא את העם, את רוחו, את ערכיו, מבטאים תחת זאת את רוחה ואת ערכיה של אליטה צרה מאוד, ומתנתקים מן היתר. בעשותם כך הם בוגדים הלכה למעשה בתפקידם החברתי, בשליחות שניתנה להם. התיאטרון לא נועד להיות מועדון חברים. הוא אפילו לא נועד להיות אקדמיה. התיאטרון ביוון, שהעלה את הגדולים שבמחזות שאי פעם נכתבו, היה חגיגה עממית, לא 'מועדון הסרט הטוב'. התיאטרון נועד לפנות לעם, כמו שהשירה נועדה לפנות לעם, כמו שהרומאן נועד לפנות לעם. ברגע שהם מפסיקים את הפניה לעם, ומתחילים לפנות, תחת זאת, האחד אל עצמו – הם שומטים מתחת רגליהם את ההצדקה לקיומם, ולכן, כפועל יוצא, גם את כוחם, השפעתם, קיומם הכלכלי, לקוחותיהם, עמם.

*

אסכם בהארה כי בין תעשיות התרבות הבודדות שלא התנתקו מהעם היא תעשיית המוסיקה – ואולי בשל כך דווקא היא, מבין כולן, שמרה על כוחה ואף הגבירה אותו בשנים האחרונות. הנה תעשיית תרבות אמיתית: חיה, תוססת, הפונה לכולם ומשלבת בין שורות יוצריה את כל שדרות העם: מצפון עד דרום, מכל המעמדות, מכל העדות, מכל הזיהויים הפוליטיים. דווקא הם נשארו רלוונטיים.

ולא בכדי.

*

אח שלו: קצת תרבות.

*

רגע עם… שלושה שירים ליום השואה.

לכבוד היום אני מעלה כאן מתהום הנשייה שלושה שירים ישנים שכתבתי בתיכון, לפני משהו כמו 7 שנים. הייתי אולי פחות מפותח אז מאשר היום, אבל נראה שזה העסיק אותי גם אז.
תהא נשמתם של הנרצחים צרורה בצרור החיים.

*

מרוצת-דורות

מה מוזר הוא הדבר

שאביהם של מי שייצר את מכונת הגילוח שלי

גזז זקנים בבוז בחוצות ברלין

 

כמה מוזר

לתת הוראות בגרמנית

לתנור מוסק,

בוער,

תנור האפייה הביתי שלי

למען יבער בעדינות רק בחצי מהעוצמה

 

מוזר זה שעל מברשת השיניים שלי

החשמלית להחריד

חרוט דווקא שמה של זרש, אשת מאבידי

 

מוזר ללחוץ עם הרגל על הגז

של מכונית בעלת צינור מפלט פתוח,

מכונית העם,

העם שלחץ על הדוושה ברגל חזקה

חסרת היסוס

בשישה מיליון כוחות סוס

 

זה מרגיש קצת מוזר, למרות ההבדל,

להמיר את לופטוואפה

בלופטהאנזה

 

מוזר לעבור על פני הר עצום של כובעים

חבוש דווקא בכובע אדידס

 

ואולי הדבר המוזר

מכל אלה שהזכרתי כבר

זה דווקא לבחור בכפתור "Vorwäsche"

באותה מכונה דוברת גרמנית

האמונה על ניקוי הכתמים

משלג ילבינו

 

כה מוזר, אני מהרהר:

האומנם התחלפו הדורות כל כך מהר?

*

 

אני יהודי

כן, אני יהודי!

אני יהודי

ולא בגלל צבע עיניי

אני יהודי

ולא בעטיו של היקף הגולגולת שלי

אני יהודי

ולא משום צורת אפי

אני יהודי

ולא על פי קרזול שערי

 

אני יהודי בכוח הנפש,

נפש-יהודי,

הומיה גם אחרי קץ הימים

 

אני יהודי בזכות מילים,

מלים עתיקות וקדושות,

יסודתם מקדם אלפי שנים

 

אני יהודי בעבור האנושות

ובעבור האנושיות:

להעביר דבר האל

לאחיי בני כל העמים

 

אני יהודי לעולמים!

 

אני יהודי על פי תפילתי, תקוותי ואמונתי

ברוח האדם

ובחסד הא-לוהים

 

יהודי

בלי עוררים…

*

איך אפשר להבין שישה מיליון

איך אפשר להבין שישה מיליון יהודים,

נרצחים, דמם שפוך,

ואפרם תועה על פני רוחות?

 

איך אפשר לקלוט את אובדנם

של מיליוני שמות-בתי-אב ומשפחות?

 

איך אפשר להפנים מיליון וחצי ילדים ובני נוער

נקטפים בייריה ומושלכים אלי שוחות?

 

איך אפשר לתפוס אלפי קהילות

באחת, בלא זכר, מפני אדמה ארורה נמחות?

 

ואני שואל מצד:

איך אפשר להבין בכלל יהודי אחד?

כלום עלה ביד איש לספור אין-ספור דמעות של בכי

ואין-סוף אנחות?

רגע עם… גל אבנים.

רק שיר הפעם. בלי פוסט של ממש. ואפילו עוד לא ניקדתי אותו.
מקווה לפרסם משהו שמח יותר לפני הפסח.

*

אח שלו: תחזיק מעמד.

*

גל / גל כהן

אני תמיד נבנה
על חורבות של עצמי.
מקים את מגדליי
על ערימות אבנים מאובקות.

כל הזמן מנסה לשחזר איזה
תווי היסטורי
שפקולטות עודן מתווכחות ביניהן
אם אי פעם התקיים.

אני מוקם כל פעם מחדש
על אותו גל
אבנים
מפורק –

אולי זו הסיבה שמגדליי נוטים
להתמוטט כל פעם
באבק.


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1