ארכיון עבור יולי, 2012

רגע עם… נחמות.

 


 

תשעה באב האחרון היה מאוד משמעותי בשבילי. רגשית.

סיומו, כמו סיומם של ימים חזקים רגשית אחרים, עלול להותיר איזשהו חלל מסוים.

לחלל הזה נכנסות שבע הפטרות הנחמה, שיקראו בבתי כנסת בכל העולם בשבתות הבאות; אחרי "תלתא דפורענותא", נבואות זעם ותוכחה, בא תורה של הנחמה.

לחלל הזה אני מכניס שיר ישן שלי שכתבתי בתיכון לפי מנגינה של באך.

למנגינה, שם במקור, יש מילים משלה – בגרמנית. אלא שאני חיברתי לה בזמנו מילים משל עצמי, תוך התייחסות מסוימת למקור הגרמני – בעיקר בבחירת המוטיב המרכזי, המופיע בכותרת "Zion Hört die Wächter Singen" ("ציון שומעת את השומרים שרים"). זהו מוטיב מקראי הלקוח מנבואתו של ישעיה, בציטוט שהבאתי כמוטו לשיר כבר אז. מה שעשיתי הוא לקחת את המוטיב חזרה אלינו, אל העברית, אל ההקשר היהודי.

זהו כמובן לא תרגום, משום שאינני יודע גרמנית פרט למילים בודדות, והרי גוגל טרנסלייט עוד לא היה קיים בשנה שבה נכתב השיר.

 

יותר נכון להסתכל על זה כעל גרסא אישית שלי לשיר, בהשפעת המקור המקראי, יותר מאשר זה הגרמני.

 

בבניין ציון ננוחם כולנו.

 

 

ציון שומעת את השומרים שרים / גל כהן

 

"קול צופיך נשאו קול, יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון;

פצחו, רננו יחדו, חורבות ירושלים…" (ישעיה נ"ב, ח'-ט')

 

– לפי לחן של יוהאן סבסטיאן באך, "Zion Hört die Wächter Singen" –

 

ירח מלא תלוי מעל

מלמטה נפרש הלּיִל

ציון הנמה פזורת הטל

תיעור מקולות החיִל

 

ולא מקולות חצים ורמחים –

לא תריק חנית ולא ינגח האיִל!

רק זמר תם, ענוג ורךְ

זמרם של השומרים אותךְ

 

לא ישתכַּח

שירָךְ

ממקהלות עמָּיִךְ

עוד עולה ונמשךְ

קולם של קְהל-שומריִךְ

הרריךְ

זמר יתמוגגו

חי לעד ליבךְ

 

ציון תשמע קול צופֶיהַ

המזמרים יפי נופיה

בקצה השמים מיליהם!

 

ציונה נא שאו את עיניכם

וראו השומרים סביביה;

הטו ברוב קשב אזניכם –

הסכיתו, שיר-אוהביה!

 

הנה לא ינום ולא ישן שומר

כי ליבו עוד ער, הוגה בְּרוך הזמר

שלום קרוב וגם רחוק

קורא הזמר המתוק

ולא ישתוק

 

– בת צחוק

של ילדים וילדות

משחקים

ברחובותיך הזכים –

אקים

בזכות את חורבותיך

ובחסד את שירך!

 

אקים

בזכות את חורבותיך

ובחסד את שירך!

 

 


 

רגע עם… בין המְצרִים

 

כל שנה באים הימים האלה. בעיצומו של הקיץ הישראלי, שריח כלור, מלונים וקרם שיזוף פורח מאבקניו, עולה בזכרוננו ריח אחר לגמרי: ריח השריפה.

אם לדייק, ריחן של שריפות רבות.

וכל שנה אנחנו מצפים שיהיה סוף לימים האלה. שלא נשב עוד לארץ בתשעה באב לומר קינות על חורבן הבית, ועל מסעי הצלב, ועל גירוש ספרד, ועל השואה.

שלא נמשיך את מסורת הבכי; ובא לציון גואל.

אני מקווה שכבר השנה בתשעה באב נאמר הללויה במקום הילילו.

בינתיים לא נותר אלא להתפלל, ולהתאבל כנהוג בתקופה זו מדי שנה בשנה.

עד שיבוא הזמן.

 

*


מִדֵּי שָׁנָה קִינָה / גל כהן

"מִדֵּי שָׁנָה קִינָה בְּלֵיל זֶה מְזֻמּנָה; כִּי קִרְיָה נֶאֱמָנָה בּוֹ הָיְתָה כְּאַלְמָנָה"

 

ימֵינוּ הֵם מִלִּים

בְּמַחְזוֹר קִינוֹתָיו האָרֹךְ

שֶׁל הַזְּמָן.

בִּגְוֹעַ יוֹם

עוֹלָה מִשּׁקִיעָתוֹ הַדְּמוּמָה מִלָּה נוֹסֶפֶת

וְנִכְתֶּבֶת בַּמָּקוֹם אשֶׁר נִבְחר להּ

עַל נְיַר שֶׁלֹּא נִגְמַר.

 

אַחַת לַשָּׁנָה

יוֹשֵׁב הַזְּמָן לרִצְפָּה;

מוֹנֶה אֶת תֵּבוֹתָיו כְּמִי שֶׁסוֹפֶר

דְּמָעוֹת, וּמְחבֵּר מֵהֶן קִינָה

חֲדָשָׁה.

 

כָּל שָׁנָה הִיא קִינָה

אַחֶרֶת.

וַאֲנַחְנוּ

דְּיוֹ שְׁחוֹרָה עַל קְלָף חַיֵּינוּ

נֵשֵׁב עַל הַקַּרְקַע כְּפוּפִים בְּצוּרַת אוֹתִיּוֹת

וְנִהְיֶה גַּם אֲנַחְנוּ

מִלּוֹת זֵכֶר לָחֻרְבָּן.

 

*

 

רַק

כּשֶׁהשֶּׁמֶשׁ תִּסּוֹב לְאָחוֹר

יֶחְדָּלוּ מִשְׁקִיעוֹתֶיהַ לִפְרוֹחַ מִלּוֹת הָאֵבֶל.

יוֹם אֶחָד

תִּקְפא עַל עָמְדָה

וְתחְזוֹר חֲזָרָה מִזְרָחָה.

לְעֵת עֶרֶב

יִהְיֶה אוֹר.

 

אָז יָקוּם הַזְּמָן

וַיֶּחְדַּל לְטַפְטֵף אֶת דְּיוֹ דִמְעוֹתָיו עַל הגְּוִיל.

בְּקוּמֵנוּ מִן הָרִצְפָה

נהֲפוֹךְ מֵאוֹתִיוֹת

לְתוִים יְשָׁרִים שֶׁל שִׁיר

הַלֵּל.

 

 


 

רגע עם… שני שירים.

שני שירים מתוך מחזור יחסית חדש שכתבתי. שניהם אומנם נכתבו השנה, אבל השורשים שלהם נעוצים עמוק, אי שם, בתקופה שלפני שלוש ומשהו שנים.

 

*

 

אח שלו: תלבש סוודר. יהיה בסדר.

 

*

 

 

 

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל יוֹם

כַּדּוּרִים עִם צִפּוּי שֶׁל גּוּמִי

וְלֵב שֶׁל בַּרְזֶל.

 

הֵם יוֹרִים בִּי

בְּעֵינַיִם

בִּשְׂפָתַיִם

בְּלָשׁוֹן

בְּגַב.

בְּכָתֵף קָרָה.

בִּדְמָמָה.

בְּמִלָּה

שֶׁלֹּא נֶאֱמְרָה.

 

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל יוֹם

אֲבָל הָרוֹפֵא אוֹמֵר

שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.

זֶה רַק כְּאֵב זְמַנִּי

שֶׁל חִלּוּפֵי-עֹנוֹת.

 

תִּלְבַּשׁ סְוֶדֶר, הוּא אוֹמֵר

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ אֵפוֹד מָגֵן.

 

כִּי הֵם יוֹרִים בִּי

אַתָּה לֹא מבִין?

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל יוֹם

בָּרֹאשׁ, בַּלֵּב,

בְּבֵית הֶחָזֶה

וכָל מַה שֶׁיּוֹצֵא

זֶה דְּיוֹ.

 

 

*

 

זֶה הַעֹנָה.

נוּ, זֶה רַק הַזְּמַן.

וְזֶה כֻּלָּם.

סךְ הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל

חִלּוּפֵי-תְקוּפוֹת בַּשָּׁנָה.

זֶה רגִיל לְגַמְרֵי.

יֶשׁ אֶת זֶה לְכֻלָּם

אַחֲרֵי הַצָּבָא

בָאוּנִיבֶרְסִיטָה

בֵּין מדִּים יְרֹקִים לַחלִיפַת חָתָן.

כֵּן, זֶה רַק הַזְּמַן.

עזוֹב אוֹתְךָ מִכְּתָמִים כְּחֻלִים עַל גּוּפִיָּה.

זֶה הַחֹרֶף.

תֹאכַל טוֹב.

תִּלְבּשׁ סְוֶדֶּר.

יִהְיֶה בְּסֵדֶּר.

הַשֶׁמֶשׁ תָּבוֹא

אִם אַתָּה

תִּגְרוֹם לה לִזְרוֹחַ

כֵּן, יֶשׁ לְךָ אֶת הַכֹּחַ

לְהָעֲמִיד בַּשָּׁמַיִם

אֶת כּל סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית.

 

וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ

לֹא! אַתָּה לֹא מֵבִין דּבָר.

אֵיזֶה מִין דּבָר זֶה

תִּסְתַּכֵּל,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלם

אַתָּה לֹא רוֹאֶה?!

תִּסְתַּכֵּל כָּאן

כֵּן, כָּאן, תִּסְתַּכֵּל

סַמוּךְ לַלֶּב

הַפֶּצָע פּתוּחַ

הדְּיוֹ נוֹזֶל!

 

אַתָּה לֹא מֵבִין?

גַּם לְאֲנָשִׁים כָּאן יֶשׁ צִפּוּי שֶׁל גּוּמִי

וְלֶב שֶׁל בּרְזֶל!

 

אֲבָל הוּא מַמְשִׁיךְ.

 

זֶה הַעֹנָה.

נוּ, זֶה רַק הַזְּמַן.

וְזֶה כֻּלָּם.

סךְ הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל

חִלּוּפֵי-תְקוּפוֹת בַּשָּׁנָה.

זֶה רגִיל לְגַמְרֵי.

יֶשׁ אֶת זֶה לְכֻלָּם

אַחֲרֵי הַצָּבָא

בָאוּנִיבֶרְסִיטָה

בֵּין מדִּים יְרֹקִים לַחלִיפַת חָתָן.

כֵּן, זֶה רַק הַזְּמַן.

זֶה רַק

הַזְּמַן.


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1