כל שנה באים הימים האלה. בעיצומו של הקיץ הישראלי, שריח כלור, מלונים וקרם שיזוף פורח מאבקניו, עולה בזכרוננו ריח אחר לגמרי: ריח השריפה.
אם לדייק, ריחן של שריפות רבות.
וכל שנה אנחנו מצפים שיהיה סוף לימים האלה. שלא נשב עוד לארץ בתשעה באב לומר קינות על חורבן הבית, ועל מסעי הצלב, ועל גירוש ספרד, ועל השואה.
שלא נמשיך את מסורת הבכי; ובא לציון גואל.
אני מקווה שכבר השנה בתשעה באב נאמר הללויה במקום הילילו.
בינתיים לא נותר אלא להתפלל, ולהתאבל כנהוג בתקופה זו מדי שנה בשנה.
עד שיבוא הזמן.
*
מִדֵּי שָׁנָה קִינָה / גל כהן
"מִדֵּי שָׁנָה קִינָה בְּלֵיל זֶה מְזֻמּנָה; כִּי קִרְיָה נֶאֱמָנָה בּוֹ הָיְתָה כְּאַלְמָנָה"
ימֵינוּ הֵם מִלִּים
בְּמַחְזוֹר קִינוֹתָיו האָרֹךְ
שֶׁל הַזְּמָן.
בִּגְוֹעַ יוֹם
עוֹלָה מִשּׁקִיעָתוֹ הַדְּמוּמָה מִלָּה נוֹסֶפֶת
וְנִכְתֶּבֶת בַּמָּקוֹם אשֶׁר נִבְחר להּ
עַל נְיַר שֶׁלֹּא נִגְמַר.
אַחַת לַשָּׁנָה
יוֹשֵׁב הַזְּמָן לרִצְפָּה;
מוֹנֶה אֶת תֵּבוֹתָיו כְּמִי שֶׁסוֹפֶר
דְּמָעוֹת, וּמְחבֵּר מֵהֶן קִינָה
חֲדָשָׁה.
כָּל שָׁנָה הִיא קִינָה
אַחֶרֶת.
וַאֲנַחְנוּ
דְּיוֹ שְׁחוֹרָה עַל קְלָף חַיֵּינוּ
נֵשֵׁב עַל הַקַּרְקַע כְּפוּפִים בְּצוּרַת אוֹתִיּוֹת
וְנִהְיֶה גַּם אֲנַחְנוּ
מִלּוֹת זֵכֶר לָחֻרְבָּן.
*
רַק
כּשֶׁהשֶּׁמֶשׁ תִּסּוֹב לְאָחוֹר
יֶחְדָּלוּ מִשְׁקִיעוֹתֶיהַ לִפְרוֹחַ מִלּוֹת הָאֵבֶל.
יוֹם אֶחָד
תִּקְפא עַל עָמְדָה
וְתחְזוֹר חֲזָרָה מִזְרָחָה.
לְעֵת עֶרֶב
יִהְיֶה אוֹר.
אָז יָקוּם הַזְּמָן
וַיֶּחְדַּל לְטַפְטֵף אֶת דְּיוֹ דִמְעוֹתָיו עַל הגְּוִיל.
בְּקוּמֵנוּ מִן הָרִצְפָה
נהֲפוֹךְ מֵאוֹתִיוֹת
לְתוִים יְשָׁרִים שֶׁל שִׁיר
הַלֵּל.
רגעים 
0 תגובות to “רגע עם… בין המְצרִים”