רגע עם… כיפורים.

 

הימים האלה, ימי התשובה והרחמים, הם ימים שלטענת רבים פורחת בהם תכונה יסודית ורעה: הצביעות. זה אולי נכון, לפחות בחלק מהמקרים. אבל ימי התשובה הם גם ימים שפורחת בהם, לצערנו, תכונה אחרת בקרבנו, שגם היא מתחילה בצד"י תחילית: ציניות. ציניות כלפי אנשים שיודעים שהם לא צדיקי הדור, אבל בכל זאת, בהזדמנות הזאת – בפתח שפתח להם ריבונו של עולם לקראת יום הכיפורים – מנסים לדחוק עצמם ולהכנס, לפחות להכניס רגל אל היכל השיפור העצמי.

נכון, לא תמיד זה נעשה מתוך התבוננות מעמיקה. לא תמיד זה נעשה מתוך לימוד בעיון של "מסילת ישרים" או ה"חפץ חיים", ולא מתוך עריכת דוח מבקר המדינה על כל מעשיהם דאשתקד. אבל אפילו שכך, אני לא חושב שיש לי זכות לפקפק באותנטיות של הרגש של היהודי ביום הכיפורים.

היום הזה זה משהו שנוגע בנו ומעורר בנו דברים רדומים, גם אם כל השנה אנחנו רחוקים מלהיות צדיקים.

מי מאיתנו יכול להעיד על עצמו שהוא אדם מושלם? מי מאיתנו היה תמיד ישר בכל ימיו? הגון בכל ימיו? צדיק בכל ימיו? ראוי בכל ימיו?
ובכל זאת, מגיעה תקופה בשנה שבה אנחנו יכולים להצטער, יכולים לאזור עוז ולהתנצל, יכולים להתקרב למי שאמר והיה העולם, המלך הקדוש שהשלום שלו.

אם כן, אני מתנצל בפני מי שפגעתי בו בכלל ומעל דפי בלוג זה בפרט. אני באמת לא מבקש לפגוע. שתהיה חתימה טובה לנו ולכל ישראל.

*

אח שלו: 'תה בא לביתכנסת?

*

ליל הכיפות הלא-מזוייפות (מונולוג בדיוני)

 

כשהגיע חודש אלול, ניצלתי את העובדה שאני גם ככה ער בלילות,

וכך, באמצע הלילה, מצאתי את עצמי מוציא מהמגירה את הכיפה הלבנה-המבריקה, דמויית המשי, וייוצא לבד אל הרחוב החשוך, בדרך לבית הכנסת.

 

השכונה שקטה בלילה. אפשר לשמוע את הצרצרים קוראים שמע.

הרוח היתה קרה, והיה די חשוך מסביב, אבל אחד משני האנשים שעמדו בצדו השני של הכביש כנראה הבחין בבוהק שעל ראשי, ואמר לחבר שלו: "הנה, ליל הכיפות המזוייפות התחיל".

קשה לדעת אם הם חשבו שאני לא שומע אותם, או שפשוט לא היה להם כל כך אכפת. "כמו כל שנה", ענה השני מעבר לכביש במעין זחיחוּת-בדיחוּת, ובקול יותר רם. "כל השנה הם עושים מה שבא להם, ופתאום, חודש אחד בשנה, כולם נהיים צדיקים".

השניים פנו שמאלה בעיקול והמשיכו ללכת בכיוון השונה משלי.

 

בעוד הד הצעדים שלהם נעלם במרחק, המילים שאמרו הדהדו בראשי הלוך ושוב. אולי הם צודקים? מי אני שכל השנה אעשה מה שבא לי, ופעם בשנה אשים כיפה לבנה ואהפוך כביכול למישהו אחר?

ובכלל – אם יש סליחות, ואם יש כפרה, ואם יש מחילה – אז איך זה שבכל פעם מחדש אנחנו נמצאים באותו מקום? עם אותן סליחות? עם אותו יום כיפור?

 

ואז נזכרתי בברכה הישנה מבית הכנסת שמברכים ביום ההוא, שהקיבה ריקה והלב מלא. 'בָּרוּךְ אַתָּה השם, מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ… וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה'. מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה! זה – זה כתוב! אפילו *הוא* אומר! הוא הרי יודע את זה מראש. אתם חוטאים. אתם עוד תחטאו גם בשנה הבאה. אתם תחזרו על טעויות. אתם תגידו שלמדתם. אבל הדלת שלי פתוחה גם למי שאינו מושלם. ובייחוד הדלת פתוחה דווקא למי שמגיע, כל שנה, למרות שהוא יודע שהוא לא צדיק. שהוא לא מושלם. שהוא לא הצליח לעמוד בהפק"ל של שנה שעברה. אבל הוא בכל זאת לא מרפה.

 

נשקתי את הכיפה הלבנה דמויית המשי שלי ונכנסתי לבית הכנסת.

 

"בָּרוּךְ אַתָּה השם, מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ לַעֲונותֵינוּ וְלַעֲונות עַמּו יִשְׂרָאֵל. וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיום הַכִּפּוּרִים".


 

0 Responses to “רגע עם… כיפורים.”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1


%d בלוגרים אהבו את זה: