Archive Page 2

רגע עם… גל אבנים.

רק שיר הפעם. בלי פוסט של ממש. ואפילו עוד לא ניקדתי אותו.
מקווה לפרסם משהו שמח יותר לפני הפסח.

*

אח שלו: תחזיק מעמד.

*

גל / גל כהן

אני תמיד נבנה
על חורבות של עצמי.
מקים את מגדליי
על ערימות אבנים מאובקות.

כל הזמן מנסה לשחזר איזה
תווי היסטורי
שפקולטות עודן מתווכחות ביניהן
אם אי פעם התקיים.

אני מוקם כל פעם מחדש
על אותו גל
אבנים
מפורק –

אולי זו הסיבה שמגדליי נוטים
להתמוטט כל פעם
באבק.

רגע עם… כלל ופרט.


 

אל הפוסט הזה אני מגיע בעקבות השיר "שיר משמר" של נתן אלתרמן, שמוכר היום בעיקר תחת הכותרת "שמרי נפשך" – שיר מולחן ומושר, בלחנו של סשה ארגוב ובביצועה של חווה אלברשטיין (שניהם מצוינים). אולם יסודתו של השיר איננו בקורפוס שירי הזמֶר של אלתרמן, כי אם דווקא בשירה הלירית הכתובה של המשורר, בספר שיריו האחרון, "חגיגת קיץ"; שם מהווה "שיר משמר" חלק מהמגמה והעלילה הכלליים של הקובץ. 

השיר נתפס אצלנו, ככל הנראה בהשפעת הגרסא המולחנת שלו, כשיר אבהי/רומנטי רך ומגונן, הרחוק מעיסוק בסוגיות פוליטיות כרחוק מזרח ומערב. אולם לא כך הוא. הגרסא המולחנת – בדומה לשירים נוספים מאת אלתרמן – איננה מכילה את כל הבתים הכתובים של השיר המקורי; בשיר שאנחנו שומעים באם-פי-שלוש שלנו לא מופיעים כל הבתים שאלתרמן כתב. 

הבית השני, למשל, לא נמצא. הוא פותח בשתי שורות חזקות מאוד, שֶׁהֵדן נשמע ומגיע עד כאן ועד עכשיו:

 
 

"הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַה זֶּה עָם.

אֵין עַם יוֹדֵעַ מַה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה."

 
 

לפני שנפגשתי עם הגרסא המלאה של השיר כשקראתי לראשונה את "חגיגת קיץ" בשלהי הקיץ האחרון, לא הייתי מעלה על דעתי שבשיר כמו "שמרי נפשך" תופיע מילה כמו "עָם". נדמה שהשיר בגרסתו המוכרת, והשדה הסמנטי הקשור בלאומיות, באים משני כוכבי לכת שונים בתכלית. אולם בכל זאת, אלתרמן בוחר להפגיש אותם יחד – את דאגת האב לְבִתו מזֶה, ואת מה שקורה למרקם הלאומי היהודי מזה, באותו שיר ותחת אותו עניין. 

השיר פורסם, יחד עם כל הקובץ, בשנת 65'. אינני יודע לאיזו מציאות בדיוק התייחס אלתרמן כשכתב את השורות ואת השיר, אולם על דבר אחד, אני מניח, נוכל להסכים: יש בשורות האלה מימד של ביקורת חברתית, ואמירה על הפוליטי. על האופן בו העם והמדינה מתארגנים, מתנהגים ולובשים צורה זה עם זה וזה מול זה. והימים ימי הקמת מדינה הם, 12 שנה בלבד אחרי שוך קרבות מלחמת העצמאות.  

המציאות שאלתרמן מציג כאן היא של נתק, או פער מסוים, בין העם ובין האיש שבתוכו; למעשה, הפער שבין הכלל הגדול ובין הפרטים. הוא בוחר להציג זאת לא כפער חד צדדי, אלא כפער הדדי: האיש הבודד לא יודע מה זה עם, והעם לא יודע מה זה האיש הבודד. 

בעיניי, בשתי השורות הנפלאות הללו של אלתרמן יש עיסוק בפער שבין שני מושגים גדולים, רעיוניים: הקולקטיביזם והאינדיבידואליות.  

הקולקטיביזם והאינדיבידואליות. שני מושגים שבשניהם יש אמת, אך שניהם, בייחוד בדורנו, לא אוהבים לדבר כ"כ אחד עם השני. העם לא יודע מה זה איש: התומכים ברעיונות לאומיים גדולים לא תמיד מחוברים לחשיבותו של הפרט. אך גם ההפך הוא נכון, ופה הנקודה החשובה של אלתרמן, שאותה פחות אומרים: האיש איננו יודע מה זה עם. האינדיבידואליסט לא יודע מהעם; הוא נבדל ממנו ומתבדל ממנו.  

האינדיבידואליות מוציאה את היחיד מן הכלל, ובכך כופרת בעיקר. האינדיבידואליסט מתנתק מהלאומיות, מהעם, מהמלחמה, מהתרבות והצרכים הקולקטיביים. הלאומיות לא מעניינת אותו. לא תמיד אכפת לו מעניינים גדולים, והוא מתמקד במיקסום תועלתני של העונג העצמי שלו. הוא רואה "האח הגדול", ולא "עובדה", אם להשתמש בדוגמה האקטואלית שבה השתמש משה נגבי באחד משיעוריי איתו. הוא לא מודאג מטילים על שדרות, כי זה רחוק מספיק. הוא יצבור הון כחיטה באסם עד כי אין מספר, ויעסיק את העובדים שלו בסכומים מגוחכים לשעה וללא תנאי פנסיה. הוא ימחה על הצרות של מעמד הביניים, אך לא בהכרח על הצרות של מעמדות נמוכים יותר. הוא יפגין על מחיר הקוטג', ולא על גירוש מאורגן וחמוש של אלפי אזרחים חפים מפשע מבתיהם.     

ברור שאלתרמן לא בהכרח מדבר על רעות חולות מן הסוג הזה כשהוא כותב על ההפרדה בין הקולקטיביזם ובין האינדיבידואליזם. אך נדמה לי שהוא מציג את הפער ההדדי שבין שתי התפיסות האלה, והוא עושה זאת בצורה ביקורתית לכאן ולכאן. בניתוק ההדדי הזה, משני הכיוונים, קיימת אותה סכנה בדיוק. 

אין אינדיבידואל ללא לאום. ואין לאום ללא אינדיבידואל. לאומיות שדורסת את האינדיבידואלים שמרכיבים אותה (או את חלקם) לא תשרוד הרבה בצורתה זו. אך גם אינדיבידואל שיחיה מתוך שלילת הלאומיות יחיה חיים חסרים מאוד. וזאת משום שחלק מהפרט – הוא הכלל. בדיוק כשם שהפרט הוא חלק מהכלל. אלו שני מושגים שנשמתו של זה מעורבת בנשמתו של זה. ונפשו קשורה בנפשו. 

מדינת הלאום, כמסגרת הכללית הגדולה בה אנו חיים, היא חלק מאיתנו ומביטוינו כבני אנוש, כיצור שאחרי ככלות הכל הוא יצור חברתי, שמאז שחר ההיסטוריה התארגן תמיד בשבטים, בערי מדינה ובממלכות. אין פרט ללא כלל. אך כלל שאוטם אוזניו מפני הפרטים שמרכיבים אותו לא מצדיק את קיומו: אין גם כלל ללא פרט.  

 
 

*

 
 

במקום אחר כתב אלתרמן "ואשרי השִירה הכותבת 'ארצי' / בלי לחוש כי דרכָה על נָחָש" (מתוך "עיר היונה"). לפי הבנתי, הוא כתב את השורות האלה בשבח השירה הלאומית המגוייסת, הקולקטיביסטית, הציונית-מבלי-להתבייש, ואם להרחיב – בשבח המגויסות, בשבח הציונות, בשבח הלאומיות. כל המושגים שהיום, אכן, מי שאומר אותם מרגיש משום מה, באמת, כאילו דרך על נחש; כאילו אמר איזו מילה אסורה וגסה. ואת כל המלים האלה אלתרמן אומר בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

בין שאר המתחים והניגודים שעשו שלום ביניהם בתוך האדם הזה, סבורני שגם המתח הזה, בין הכלל לפרט ובין האינדיבידואליזם ללאומיות הקולקטיביסטית של שנות ה50, התגורר בתוכו ובתוך שיריו. נראה כי הוא ביקש לאזן את המתח הזה, לנסות להיות איש שיודע מהו עם, ולנסות לחנך עם שידע מהו איש. הוא התגייס במלוא המרץ לטובת הציונות, לטובת מלחמתה על עצמאות העם, אך כאשר הפוליטיקה הציונית פגעה, השפילה והפלתה מזרחים, למשל – פרטים קטנים מתוך הפרט הגדול – אלתרמן יצא חוצץ והגן עליהם, למרות היותו בנגוריוניסט.

אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד. זה, אולי, המסר שאני יוצא ממנו משתי השורות שציטטתי. זו התקווה הגדולה, זה הצורך הגדול. זה ההכרח. זה מסר שהוא נשמע בנאלי וסיסמתי, אך בעיניי זה אידאל חשוב מספיק.

 

*

 

אח שלו: אח שלנו.


 

רגע עם… גלעד שליט.



אתמול הלכתי לישון מאוחר. לפנות בוקר. קראתי קריאת שמע והלכתי לישון, כשאני יודע שהיום יום שני, ומחר יום שלישי. אותו יום שלישי שכולנו חשבנו עליו בשבוע האחרון.

כשהתעוררתי וקמתי מהסוכה אל פתח הבית, ראיתי שהשליח כבר זרק שם גליון של עיתון 'הארץ', גלול ומהודק בגומייה. רק הכותרת בו, גלויה, מבשרת באותיות של קידוש לבנה: "גלעד שליט יחזור היום לישראל".

נכנסתי הביתה. גיסתי שתחיה, שבאה עם אחי והילד לביקור-חג, צפתה בסלון בתמונות שעל המסך שכמעט שלא ניתן היה להאמין להן – התמונות של גלעד שליט מדבר עם העיתונאית המצרייה, חי, קיים, רגע לפני החופש, בדרך לביתו.

יצאתי חזרה החוצה מהבית ומצאתי את עצמי דומע. אינני יודע אם דמעות של אושר היו אלה, או של סגסוגת של איזה משהו אחר.

הסגסוגת הזאת, מסתבר, לא היתה דבר בלעדי לי היום הזה.

אבל כן. שמחתי מאוד.

מי היה מאמין שאראה את הכותרת הזאת, שחור על גבי לבן? מי היה מאמין שבוקר סוכות אחד אתבשר עם כל אזרח בישראל את הבשורה הטובה הזאת שכבר נלאה לבנו מלהאמין בה? המשכתי להתפלל, כמובן, במשך ימים. אבל השחרור המיוחל של גלעד שליט נראה מאותם האירועים שלא ניתן היה לצפות שיקרו בזמן הקרוב. אם בכלל.

פחדתי שהוא מת. פחדתי שהוא נעלם, או ייעלם. פחדתי שהוא לא יחזור.

ברוך השם. הוא חזר.

*

כן. למן ההתחלה, עם רגע היוודע דבר ה'עיסקה', הבעתי התנגדות עזה לה. בקול רם וצלול. בלי בושה. בלי 'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים'. בלי התחשבות בפרצי השמחה ומעגלי ההורה הספונטניים שסבבו בראשם של הכל עד כדי סחרחורת. בלי ללכת שולל אחרי הרגש והחיוכים החולמניים. בלי להסתנוור ובלי לחשוש.

חשבתי. זהו ביזיון. זוהי הפקרות. לית דין ולית דיין. מספסרים בחיינו לכל המרבה במחיר ומחזקים את ידיהם של אויבינו הגדולים ביותר. מסכנים את חיי כל אזרח ואזרח בישראל!

וכן. אני עדיין חושב כך.

אי אפשר לצפות ששחרור מאות רוצחים מורשעים לחופשי ייגמר בהאפי אנד. אי אפשר לבנות על זה שיום אחרי שחרורם, רוצחים מתועבים כל כך, אכזריים כל כך, מקצועיים כל כך, יזנחו את דרכם הרעה ויעברו להתנדב בויצ"ו.

כל מי שבעד העיסקה – דעה לגיטימית בעיניי – צריך לוודא שהוא לא מטייח ולא מעוור את עיניי עצמו: הממשלה שלנו שחררה לרחובות רוצחים צמאי דם, אדריכלים של רצח מאחורי שולחנות כתיבה, אידיאולוגים אנטישמיים שטניים שכמוהם לא ראתה מזה שנים אפילו ואנזה. וכל מי שבעד העיסקה צריך להבין שהאנשים האלה לא הולכים להעביר את זמנם החופשי, תרתי משמע, במשחקי ברידג', אלא בניסיונות להמשיך את הרצח ההמוני ביהודיה של הארץ הזאת. יש להם כוונה, יש להם ניסיון, יש להם אמצעי, יש להם גב, יש להם מוטיבציה. ואנחנו פתחנו להם את הדלת.

לא, לא יכולתי שלא להיזכר בכינוי ההוא משנות התשעים, "ממשלת יודנראט". תרביצו לי. לא יכולתי.

*

וכל זה לא גורע ולו גרם אחד של שמחה על כך שהאדם הזה – שמשום מה, כמו כל הישראלים, אני חש כלפיו אהבה וקשה לי להסביר למה – יצא סוף סוף בריא ושלם מהבור (הבור שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו). שהאדם היקר הזה, החייל הזר הזה שלא הכרתי ולא פגשתי בו אפילו פעם אחת, חי וקיים ויחזור תוך שעות ספורות לביתו ולחייו. וזה כל כך שימח אותי ונגע לליבי. למרות הכל.

*

הדבר שהכי זעזע אותי הוא לא המוכנות לעיסקה. עם דעה כזאת, שהיא אכן ראויה לשמה – 'דעה' – אפשר להתווכח.

אבל לצד הדעות האלה צמחו פרא דברים שאינם דעות. איזו שהיא השתלטות מוחלטת של הרגש על כל השיח ועל כל מערכות החשיבה והמוסר; איזושהי צרכנות רגשית אובססיבית של סיפורו של הפרט, ורק הפרט, והפרט במרכז, ורגשותיו של הפרט במרכז, וחוויותיו של הפרט מעל הכל, והפרט מעל הכל, ומעל כולם, ומעל ה-כ-ל – עד כי שכחנו שגם האנשים שחלילה יירצחו על ידי הרוצחים שאנחנו שלחנו לחופשי – גם הם אנשים! גם הם חיים! גם להם יש משפחה שאוהבת אותם, וחיוך מקסים, ועיניים שובות לב. גם להם!

אבל לא. הם רבּים, והם חסרי פנים. הרבה יותר קל להתמכר ללב המתפרע שצרך את הסיפור המרגש הזה כמעט כמו איזה ריאליטי או אופרת סבון, מאשר לעצור רגע ולחשוב שיש עוד סיפור, גדול יותר, מסיפורו של הפרט שהגיע עכשיו לאיזה תכנית גמר (או לפחות כך זה שווק).

החיים לא עובדים כך.

אנשים שאומרים "הכל שווה בשביל לראות את החיוך שלו" (משפט ששמעתי ושמעתי הרבה ואריאציות עליו) צריכים בעיניי לחשוב שנית. ולחשוב טוב.

מאוד.

*

אנשים אומרים: "עזוב, אנחנו לא יודעים שזה מה שיקרה. אנחנו לא יודעים שהם יחזרו לטרור. זה לא ודאי".

ואחרי יום או יומיים אותם אנשים יחזרו לגנות את "התרבות הישראלית" הקלוקלת המושתתת על ה"סמוך", על ה"יהיה בסדר" ועל הזכרון הקצר.

*

אם אכן חלילה הרוצחים ששוחררו יחזרו לקריירה הקודמת שלהם, הרי שאז מה שיקרה יהיה, חלילה, עוד פיגועים. עוד רציחות. ואלה יגררו עוד פעולות צבאיות קשות של ישראל. ועוד הסלמה. ועוד דם יהודי. ועוד דם ערבי. ועוד הסלמות, ועוד גינויים, ועוד תקלות, ועוד עוולות, ועוד מחסומים, ועוד מלחמות. נמצא שכל הסיפור הזה לא כ"כ משתלם לפתרון הסכסוך; יוצא שבשביל להגיע לאיזה פתרון מתון של שלום – הצעד ה'מתון' הזה של לפתוח את כל הסורגים מביא בדיוק את היפך המטרה שלשמה נתכנסנו.

לא. כדי להגיע למצב המתון הזה של שלום (או לפחות יציבות ברת קיימא) הדבר שיש לעשות הוא דווקא הדבר שמוחזק על ידי חלק מהאנשים כקיצוני – כן כן. עונש מוות למחבלים.

עונש המוות יביא להגברת ההרתעה, וכשיש עונש מוות למחבלים – כבר לא תהיה אפשרות לחטיפה למטרת מקח וממכר של חמאס ודומיהם. זה הדבר שיאפשר, אולי, למערכת הזאת להיכנס לאיזושהי יציבות והתחמקות מהסלמה. עונש מוות לאנשים שעונש מוות הולם אותם כמעט יותר מכל.

*

לא נותר לנו אלא להישען על מי שאמר והיה העולם. שלמרות הכל ישבור את קשתותם של כל אויבינו המרים, שאני מאחל להם אך ורק רע (גם ל'ידידנו המתון' אבו מאזן שקיבל את הרוצחים בזרועות פתוחות ברמאללה ותבע את שחרורם של 'שארית הפליטה' שלהם, שעוד נותרה מאחורי סורג ובריח). חרבם תבוא בליבם.

ביום כל כך אמוציונאלי וכל כך מורכב לא נותר לי דבר מלבד התפילה. שהרי כל הדברים האלה – מלחמה, שלום, עיסקאות ומשא ומתן – גדולים הם מאיתנו.

*

ולמרות הכל, למרות הכל, אני שמח. ואני מתפלל שהאדם היקר והאהוב הזה יחזור לחייו. יחזור לעמוד על שתי רגליים ולחייך. שלא ירגיש אשמה, ולא כעס, ולא מרירות. שיחזור לבריאותו הנפשית והגופנית, שליבו ישוב לפעום בקצב רגיל, שיחזור לחיק משפחתו, שעוד יידעו יחד עם כל ישראל ימים טובים ויפים.

אח שלו: אמן.

*


אורח שמיני (או: האושפיז יוסף בן-יעקב מקבל בסבר פנים את החייל גלעד שליט) / גל כהן

"אושפיזין" הוא כינוי לנשמותיהם של שבעה אישים מאבות העם היהודי, שעל-פי הקבלה באים להתארח בסוכותיהם של בני ישראל במהלך שבעת ימי חג הסוכות. בכל יום מגיע לסוכה, על פי המסורת, "אורח" אחד מן השבעה בראש, ואליו מתלוים שאר האורחים. ראש האושפיזין של היום השישי, לפי נוסח הספרדים והחסידים, הוא יוסף. (מויקיפדיה).

שָׁלוֹם לְךָ גִלְעָד שַׁלִּיט.

הֶחָג שָׂמֵחַ וְהוֹזֶה.

פָּנָי אֵלֶיךָ לֹא אלִיט

בַּיּוֹם הַזֶּה.


בַּיּוֹם הַזֶּה, כְּפִי הַמִּנְהָג,

עוֹקֵר אֲנִי מֵהַר גְּרִיזִים

וּמְבַקֵּר בְּכָל סֻכָּה

בְּרֹאש שִׁבְעַת האֻשְׁפִּיזִין.


בֵּין אַהֲרֹן וּבֵין דָוִד

התּוֹר שֶׁלִּי נוֹפֵל תָּמִיד.

וְיוֹם חַגְךָ, לְשִׂמְחָתִי,

נָפַל דַּוְקָא בְּמִשְׁמַרְתִּי.


כּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל

יושֵׁב הַיּום מִתַּחַת סְכָךְ

לִבּוֹ קָפוּץ וּמִשְׁתָּאֶה

וּשְׁתֵּי עֵינָיו אֶל המָסָךְ.


זֶה חַג כָּזֶה. חַג שֶׁל אוֹרְחִים.

זֵרֵי-פְרָחִים יֻגְּשׁוּ אֶל-סַף.

וּבְנֵי עַמְךָ, נֶאֱנָחִים,

קִבְּלוּ הַיּוֹם אֻשְפִּיז נוֹסָף.


*

אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף. זוֹכֵר אוֹתִי?

נִפְגַּשְׁנוּ בְּשִׁעוּר תַנָ"ךְ.

נָא אַל תֵּבוֹשׁ לְעֻמָּתִי

(תָּמִיד הָיִיתָ מְחֻנָּךְ).


גַּם אֶת שִׁמְךָ אֲנִי מַכִּיר;

מְאֹד אָהוּב וּמִשְׁפַּחְתִּי.

נִקְרֵאתָ עַל שֶׁם בֶּן-מָכִיר

שֶׁהוּא, בְּלֹא-מִקְרֶה, נֶכְדִי.


דָּבָר אֵינוֹ מִקְרִי, גִלְעָד.

נִקְרֵינוּ שְׁנֵינוּ זֶה הַיּוֹם

לָלֶכֶת בִּכְפִיפָה אַחַת.

כך הֶחֱלִיט דַּיָּן עֶלְיוֹן.


התַּאֲרִיךְ נִקְבַּע בַּתִּיק;

אךְ סִפּוּרֵנוּ הַמְשֻׁתָּף

נָעוּץ בּמוֹ גוֹרָל עַתִּיק:

גּוֹרָל שֶׁל יְהוּדִי נֶחְטָף.


אֲנִי וְגַם אַתָּה הֶחְלַפְנוּ

זוּגוֹת יָדַיִם חַטָּאוֹת.

יִשְׁמְעֵאלִים סָחְרוּ בָּנוּ

כְּמוֹ הָיִינוּ נְכֹאת.


אֶת רֵיחַ הַצִּינוֹק לֻמַּדְנוּ

וְאֶת טְחַבוֹ בָּאֲפֵלוֹת.

וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בָּא אֵלֵינוּ

כִּמְעַט וְרַק בַּחֲלוֹמוֹת.


וְיוֹם יֵש – וּפִתְאֹם יָצָאנוּ.

לִטְּפה פָנֵינוּ קָרֶן אוֹר.

וְלֵב אַחֵר נוֹלָד בָּנוּ

וַיְרִיצֻנוּ מִן הַבּוֹר.


בִּן-יוֹם אֲנִי אֵי-אָז עָלִיתִי

מִן הַשִּׁבְיָה אֶל הַמַּלְכוּת

וְאף זָכִיתִי וְחָזִיתִי

בְּאִחוּדַן שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת…


אִם כֵּן, עֲלֵה, אֻשְפִּיז יָקָר;

'עוּלוּ' וְ'תִיבוּ' בּנֵי שַׁלִּיט.

תּוֹר רֹאש האֻשְׁפִּיזִין מָחָר

שַׁיָּךְ לַמֶּלֶךְ,

הוּא דָּוִד.

רגע עם… זכרון מלא.

שנה טובה ומתוקה - בספר החיים תכתבו ותיחתמו

אלו זמנים של סיכום שאנו עומדים בעיצומם. ימים של עבר ועתיד, של חשבונות נפש ומבטים לאחור.

לכבוד יום הולדתי העברי שמסכם את השנה ה24 בחיי, ולכבוד השנה החדשה הממשמשת ובאה, בחרתי לפרסם כאן סיפור קצר שכתבתי לפני כשלוש שנים.

לסיפור קוראים "זכרון מלא" והוא מפורסם כאן ככתבו וכלשונו עם תיקונים מינימאליים ביותר; הוא מבוסס על מקרים אמיתיים, אם כי ברור שהחופש האומנותי לא היה מוגבל כאן.

שתהיה לכם שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. שריבון העולמים יגן עלינו באברת חסדו מכל מיני דברים רעים, ונשמע ונתבשר בשורות טובות.

* * *

אח שלו: זה דבש לחיץ.
* * *

זכרון מלא / גל כהן

-"מה הפלאפון שלךְ?", שאלתי את דניאלה שמעבר לשפופרת. הייתי באוטובוס, והחמה עוד בראשי האילנות.

-"אפס חמש…", התחילה דניאלה למנות מעברו השני של הקו, עד שקטעתי אותה. -"רגע, תני לי רק לשמור אצלי את המספר". לחצתי באקראי על המכשיר החבוט עד שהגעתי לתפריט הנכון, אז קפצה למסך – הסדוק בצידו – הודעה: זכרון מלא.

"אויש, דניאלה – את עוד פה?" שאלתי. הייתי בטוח שמרוב לחיצות כבר איבדתי אותה. -"כן, למה?", היא שאלה בְּטוֹן שאני פירשתי כהבשלה של חוסר סבלנות. "אני פשוט לא יכול לשמור את המספר שלך – הזכרון של הפלאפון התמלא…". שתיקה קצרה מהצד השני, ואז אמרתי – "טוב, אני אחזור אלייך אחרי זה, אני פשוט עדיין באוטובוס". מבט קנטרני הושלך אליי כלאחר עין מהנוסע שבמושב הסמוך. "טוב, נדבר", חתמה דניאלה, והשיחה הסתיימה.

ירדתי מהאוטובוס. הנה עוד נסיעה שנגמרה בלי מריבה עם הנהג, ניחמתי את עצמי. התחלתי ללכת לכיוון הבית, ונער מתבגר אחד בא מולי, באימונית ממותגת של גולשים ואוזניות.

"סליחה, מה התאריך היום?", שאלתי אותו.

-"לא זוכר", פטר אותי והמשיך בהליכתו המהירה קדימה.

מעניין אם אתמול הוא כן זכר.

עליתי לדירה, וכשהגעתי לא היה שם איש. אור הפלואורוסצנט ריצד על הטיח הלבן, הדומם. מעניין כמה שנים עומד פה הטיח הזה אחר כתלנו, משגיח – או לא משגיח – על מה שקורה אצלי בפנים. האור ריצד גם על החלק הקטן בו הקיר היה חשוף, אפור, לא מחופה. כמו זכר לחורבן, או כמו הקירות של יד ושם.

רוח קרה חדרה אל החדר ואל העצמות. התיישבתי על המיטה, התעטפתי בשמיכת הצמר הישנה, והוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מהכיס.

הזכרון מלא. אכן. במשך שנים התאספו אצלי בפלאפון כ"כ הרבה מספרים; מחטיבת הביניים, מהתיכון, מהצבא. המכשירים אמנם התחלפו מדי פעם, אך את הזכרונות נשאתי איתי ממכשיר למכשיר. שחלילה לא יֹאבַד אף אחד מהם. אינני יודע באיזה אחוז מהמספרים השמורים אצלי אני באמת משתמש ביומיום. ואולי זה כמו הסטטיסטיקה המפורסמת הזאת – שאדם משתמש ב5% מהמח שלו. ובכל מקרה בשום שלב לא הרשיתי לעצמי להפרד מאף אחד מהמספרים. שיהיה.

מי שיסתכל על רשימת הזכרונות הסלולרית שלי יגלה ערבוביא גמורה: זכרונות בעברית, באנגלית, באותיות גדולות, קטנות… למעשה לכל מספר יש סיפור. המספרים המתוייגים בשמות עם אותיות גדולות באנגלית, אלו הם הקדומים שבזכרונותיי. שמרתי אותם בנייד הראשון שלי, עוד לפני שידעתי שאפשר בכלל לכתוב באותיות קטנות אם לוחצים על הסולמית. או אז הגיעה תקופת הזכרונות באותיות קטנות. ואז התגייסתי. יום לפני החיול החלפתי מכשיר, ואז הגיעה בְּשֹוֹרַת הזכרונות בעברית.

סיכומו של דבר, תוך הסתכלות חטופה על מספר בלוח הזכרונות של הפלאפון שלי, אפשר לדעת בדיוק מתי הכרתי את אותו אדם, באיזו תקופה בחיים ואיזה פלאפון היה לי אז.

בעודי ישוב על המיטה ומעוטף בארבע כנפות של צמר, החלטתי שהגיע הזמן. אני מוכרח לעבור על ספר הטלפונים של הנייד, ולנקות קצת. לבער את החמץ. לעשות פסח.

הזכרון הראשון ברשימה הוא אבא. ABA. תמיד אבא. באותיות גדולות, כמובן. בזמנו, בכיתה ח', חשבתי שזה קצת אידיוטי לשמור אותו בשמו הפרטי. אחריו באו "אמיר" ו"אנה", חברים ישנים ונשכחים מחטיבת הביניים. את אמיר עוד ראיתי בתיכון, אבל חוץ מאנגלית לא למדנו יותר כלום במשותף. אנה נשרה איכשהו, ועברה ללמוד בבי"ס אחר. מאז לא ראיתי אותה. אחריהם ברשימה באה Alizah (עם h בסוף, כי חשבתי שזה תעתיק יותר מדויק מהעברית). היא היתה רכזת השכבה שלי לכל אורך החטיבה והתיכון. אני זוכר שהיו לנו כמה שיחות נפש עמוקות על החיים ועל העתיד, וכמה פעמים היא אפילו הסיעה אותי הביתה בתום יום לימודים ארוך. יש את ברקוביץ', או ליתר דיוק Berkowitz, המורה למחשבים, שבכל פעם שהייתי נתקע יכולתי לצלצל אליו, והוא היה שולף ברוגע איזה פתרון לא צפוי. מעניין אם הוא עדיין נמצא בביה"ס הישן שלי. אולי הוא כבר יצא לפנסיה? ובכלל, כמה זמן לא פקדתי את ביה"ס? יכול להיות שהם צבעו? האם הם באמת העבירו את הספרייה מקום, ובנו מגרש כדורגל חדש? האם מישהו בכלל יזכור אותי בביה"ס, שנים אחרי? האם  א נ י  אזכור?

אחר כך יש את DANA שלמדה איתי צרפתית. היא אפילו גרה לא רחוק, בשכונה שלי. הייתי אצלה בבית איזה פעמיים, למדנו למבחן. אי שם בכיתה יו"ד. מאז ראיתי אותה בעיר באקראי. שלום-שלום. ואין שלום. מאז לא ראיתי אותה. מעניין אם היא סיימה ללמוד צרפתית בסוף, או שהיא פרשה, כמוני. ואולי היא החליטה בסוף ללמוד גרמנית?

ואז אני מגיע לדויד. כלומר, לDavid. ואני מנסה לשבור את הראש: איזה דויד זה? דויד מהשכבה, דויד ממועצת התלמידים, או דויד מהמשפחה? למה לא יכולתי להיות  י ו ת ר  ספציפי, אז, אי שם ב2004? ואם הוא יתקשר יום אחד, איך אדע מי זה? אבל נו, מה הסיכוי שזה יקרה.

אני מאיץ את הקצב בתקווה להגיע לזכרונות העבריים שלי. אני חולף על פני שנים, מסגרות, מצבים נפשיים. בכל פעם המספר מזכיר לי שלב אחר, תחושה אחרת. פתאום אני בן 15. פתאום אני לומד לבגרות בהיסטוריה. פתאום אני עובר מחלקה.

הנה המספר של רועי, אחד שפגשתי באבט"ש ההוא לפני שנתיים, בחורף. אמר שנמאס לו להיות ג'ובניק. הוא סיפר שהוא העלה את הפרופיל שלו וכבר קיבלו את הבקשה שלו לעבור לקרבי. אני תוהה איפה הוא עכשיו, ואם לא קר לו שם, עם כל החורפים והאינתיפאדות. האם הוא חי? או שמא, חס ושלום, לא? אולי הוא נפצע ואני לא ידעתי מזה? ואולי גם הוא עובר על הזכרונות שלו באיזה מוצב?

אני נתקל בשמות רבים של אנשים שהכרתי בפתאומיות, ושיצאו מחיי באותה פתאומיות בדיוק. אנשים שאמרתי להם והם אמרו לי ש"נשמור על קשר, בטח". וזה מעולם לא קרה.

ואז מגיע השלב שאני פוגש במספר של אדם שעשה לי רע. שפגע בי במהלך ההיסטוריה הקצרה והארוכה שלי. והנה שמו המפורש מתנוסס כאן, בשלמותו. והנה עוד אחד. ועוד. ובעיניי כל אחד מהשמות האלה הוא כמו אות מלחמה, כמו עיטור מופת שגורם לי לזקוף את קומתי השפופה, המעוטפת צמר, ולומר: עברתי גם את זה.

פתאום אני מבחין במספרים שנפקדים מהרשימה. טלפונים של אנשים שפגעו בי כ”כ, עד שברגע של חולשה ותאוות נקם, מחקתי את מספרם מספר הטלפונים, ולא הוספתי אותו מאז. כמו צריבות שחורות של סיגריה על שטיח.

אחרי כן מגיעים הטלפונים של הקצינים, בעלי הקידומת הקבועה 05781. עם זה רבתי, עם זה השלמתי, את זאת לא סבלתי, אבל בסוף הסתדרנו איך-זה-שהוא. וזאת – זאת באה אליי בסיוטים.

אני מותש. כל הזכרון הזה מזכיר לי דברים לא טובים. כמה אפשר לזכור? כמה אפשר להסתובב תמידית סביב העבר הזה, שלעולם לא משתנה, ועולמית נשאר כמות שהוא… זכר לעבר, זכר לחורבן, זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית… "שהר הזכרון יזכור במקומי", אני נזכר בשורה נשכחת של עמיחי. מעניין מה היה קורה אם היה לו פלאפון. ואולי לא היה לו.

אני סוגר את הנייד, מניח אותו למראשותיי, אבל אז נזכר במחקרים ובקרינה. אני קם, מזיז את המכשיר הלאה ממני, והולך לישון. ובחלומי אני ניצב בחלל ריק, שחור, עומד ליפול מטה, לתוך האינסוף. ואז באים אליי כל הפנים והשמות, כל הרגשות והזכרונות. פנים ומספרים משמשים בערבוביא, ואני מנסה להאחז בכל אחד מהם, בכל שבע, חמש וליאור- אפילו במי ששנאתי – כדי לא ליפול.

קמתי. ליטפתי את הפלאפון שלי בחיבה, כמו שמלטפים חיית מחמד נאמנה. אז מה אם הזכרון מלא. הוא מלא במה שאני, במי שאני. חשבתי לי כמה מסכנים האנשים שאין להם זכרון מלא. האנשים שלא זוכרים, לא את אתמול ואפילו לא את היום. האנשים שרצים קדימה מוגפים במשקפי השמש ואוזניות, לא נעצרים ולו לרגע כדי לתהות. כדי להיפגע, כדי להתחרט, כדי להתגעגע. כדי להזכר.

מה אנחנו אם לא הרגעים הטובים, הרגעים הרעים, השגרה השוחקת, העליות, הירידות, והאושר, האושר המבליח מדי פעם?

ומי יזכור את כל אלה אם לא אנחנו? חיית השדה? עוף השמיים?

החלטתי להשאיר את הזכרונות כמו שהם. איש בל ייעדר.

ודניאלה?

רשמתי את מספר הטלפון שלה על היד.

רגע עם… פרנויה יהודית.

רוח מחאה מרדנית עוברת בקרב משכילים שבקהל בכל יום שואה המתחדש עלינו בשנים האחרונות.

כנהוג מזה שנים, ראש הממשלה והנשיא, המגיעים אל כיכר וארשה שביד ושם בערבו של אותו יום, מתייחסים בנאומיהם לצוררים בני ימינו, ובייחוד לצורר מסויים – מחמוד אחמדינג'אד אשר מפרס.  אחמדינג'אד והמנהיגים שמעליו קראו בפומבי להשמיד את מדינת ישראל ומנהלים נגדה מסע טרור רצחני מזה שנים. בעקבות ניסיונותיה של טהראן להשיג גם כוח גרעיני החשש הטבעי והמתבקש ביותר הוא שכוח זה יופנה נגד מדינת ישראל בכדי לממש את המטרות שהרי כבר הוצהרו.

ישראלים לרוב לא רואים בזה צחוק. בעיניי בצדק גמור. מי שיש לו כוונה, אסור לתת בידיו את האמצעי. אולם גם בקרבנו ישנם שמאשימים את עמם בפארנויה. את האזכורים לאיראן בטכסי יום השואה הם מוצאים שליליים. "דווקא ביום כמו יום השואה, הייתי מצפה באמת לייחס חשיבות לתחום [מדובר במצבם העגום של ניצולי שואה במדינת ישראל], במקום מה שהוא משמש כבר כמה שנים טובות – קישוש קולות ציני מהפארנויה היהודית"; זוהי תגובה אמיתית. מצבם של ניצולי השואה בישראל אולי צריך להיות נדון בפוסט נפרד משל עצמו, ואין כאן המקום לדון בו; אולם תגובה זו שציטטתי ותגובות נוספות שלא ציטטתי מראות איזו אדישות מסוימת כלפי אותו איום, הקלת ראש, זלזול.

פעמים רבות כאשר מתעוררים בנו חששות להמשך קיומנו כעם או כמדינה אנשים מבית ומחוץ נוטים ללעוג להם. לראות אותם כפחדים ריקים, התנייתיים, חסרי ביסוס. ערפאת בעצמו קרא לזה "תסביך מצדה" (על התסביכים של ערפאת כדאי שלא נדבר מעל במה זאת). כל הדיבורים המחוכמים האלו יפים מאוד – זולת פרט אחד קטן: לפחדים הללו יש יותר מדי אחיזות במציאות בכדי לזלזל בהם ולראות בהם איזו פאראנויה יהודית-גלותית תלושה. בואו נניח לרגע את האינטלקטואליסמוס המתחכם והציני שלנו בצד – ונזכור לרגע את העובדות: ישנה מדינה חזקה באזורנו, עם יכולות צבאיות מרשימות למדי וטילים שמגיעים כבר – אולי, מי יודע – לכל מקום בפלנטה. מדינה זאת הצהירה קבל עם ועולם שהיא רוצה להרוג אותנו. והמדינה הזאת רוצה גישה אל האטום.

אומרים שהפחד שלנו מטומטם. אני חושב שבמקרה הזה צריך להיות מטומטם כדי לא לפחד.

ההאשמה ב"פרנויה יהודית" היא בעיניי לא פחות מאשר אנטישמיות: היות ומדובר ביהודים, אנו עוצמים את העיניים מראות את המציאות עצמה, ומשליכים הכל אל גיבנתה ואמתחתאותיה של הקפוטה  היהודית גלותית; כן, היהודים האלה. תמיד מדברים שטויות. תמיד מפחידים את עצמם לדעת.

כאשר הפחד מגובה במציאות, טענות שכאלה אסור להן שתישמענה.

לגבי הביקורת על התכנים הנהוגים בישראל ביום הזכרון לשואה ולגבורה – יש מקום לדון בה, שמא מרוב דיבור על איראן לא דיברנו על דברים נוספים, אחרים, חשובים. אבל אין בכוחו של הדבר לדחוק את מה שהוא לדעתי אחד מהלקחים המרכזיים של מאורעות הדמים והזוועה: המשך קיומו של העם היהודי. המשך הישרדותו, על אף הכל.

כשיש סכנה ברורה ומיידית שהכל ייעקר וילך לאיבוד, בעיניי הדיבור על סכנה זאת ועל ההתמודדות איתה ביום השואה הוא אך ורק ראוי.

ולא נשכח: גם באדולף היטלר בתחילה הקלו ראש.

*

אח שלו: הפרנואידים שורדים.

*

פרנויה עברית / גל כהן

הַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה חַסְרֵי כּל תַּקָּנָה.
הַיְּהוּדִים הָאֵלֶּה בּוֹרְחִים מִכָּל צֵל נָע.
תָּמִיד הֵם יַאֲשִׁימוּ אֶת הַגּוֹי אוֹ אֶת הַגּוֹיה
בְּאִיּוּמִים שֶׁל שְׁמָד.
שְׁטֻיּוֹת שֶׁל פָּרָנוֹיָה.

הִנֵּה קָרֵב מַחְמוּד. פָּשׁוּט הוּא וְתָמִים.
הוּא לֹא יִפְגַּע בִּזְבוּב. עֵדִים לִי הַשָּׁמַיִם.
לִבּוֹ אוּלַי נִמְהָר.מִזְגּוֹ אוּלַי חָמִים.
אַךְ בְּמַבָּט כְּלָלִי – יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם.

קָרֵב הוּא אֲלֵיהֶם וּבְיָדוֹ יֵשׁ חֵפֶץ –
קְצָת חַד, נָכוֹן. אוֹדֶה. אַךְ לֹא בִּלְתִּי רָגִיל.
וְהֵם מִזְדּעקִים בְּקוֹל שֶׁל חֹמֶר-נֶפֶץ:
"מַחְזִיק הוּא בְּיָדוֹ, שְׁלוּפָה הִיא, הַסַּכִּין!"

קָרֵב הוּא אֲלֵיהֶם בְּצַעַד דַּק מִדַּק.
בְּשֶׁקֶט, כֶּחָבֵר. וְהֵם יַמְשִׁיכוּ צְעוֹק.
כָּל מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ הוּא הַצָּעַת מִשְׂחָק:
"רַק אֶת גְּרוֹנְכֶם אֶשְסוֹף. רַק קְצָת. וְרַק בִּצְחוֹק".

וְהֵם צוֹרְחִים נַפְשָׁם לְכל כִּוּוּן וָרוּחַ:
"מַחְמוּד הָרָע הַזֶּה קָרֵב לְהַשְׁמִידֵנִי!"
אַךְ אָנוּ, הַמַכִּירִים טִבְעָם, אָז כֹּה נָשׂוּחַ:
"כָּל מִי שֶׁלֹּא אִתְּכֶם בְּעֵינֵיכֶם הוּא אַנְטִישֵׁמִי".

וְדוֹד מַחְמוּד הַטּוֹב אָז יְשַׂחֶק בָּחֵפֶץ
מְעַט. רַק עִם עַצְמוֹ. בְּהֶעֲדֵּר פַּרְטְנֶר.
אֲבָל הַיְּהוּדִי יֹאמַר אָז בְּרֹב חֵפֶץ:
"שׁוֹאָה שְׁנִיָּה קְרֵבָה! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!
הִנֵּה עוֹד רֶגַע קָט הַדֶּלֶת תִּסַּגֵר
וְהַסַּכִּין תִּגַּע, תִּשְׁחַט ותְבַתֵר".

וְאָנוּ נַעֲזוֹב הַחֶדֶר לַאֲחֵר.
אֶת פַּחְדְּכֶם הַסְּרָק שָׁמַעְנוּ דֵּי הוֹתֵר.


רגע עם… אנטידפרסנטים.

החברה המודרנית-מערבית השקיעה הרבה חשיבה, כספים ויערות גשם ברזילאיים על מנת להילחם באויבו הישן של האדם, הלא הוא הדכאון. כמובן, לא הוא לבדו: מחלות הנפש והסטיות החברתיות גם הן ברשימה. ובכל מקרה – הומצאו דורות על דורות של תרופות אנטידפרסנטיות למלחמה באותה רעה חולה – המרה השחורה. כמודרניסטים, אנו רואים את המציאות במונחים של מחלה-תרופה, ולא, אולי, במונחים אחרים. ולכן, לפי החשיבה הזאת, במקרה ויש בעיה לְבן האדם, צריך לפתור אותה כאן, ועכשיו, ובצורה מדעית. יש מכאניזם – הוא התקלקל – וצריך להזמין טכנאי שיסדר את זה. פשוט כך.

עכשיו, אני לא בא לתקוף את הרפואה המערבית שהביאה לנו, בין השאר, גם דברים נפלאים. אינני רוצה לקעקע עד היסוד את המחשבה המודרנית, שמפירותיה אנו אוכלים גם ברגעים אלה ממש. רק חשבתי לי, בשעת הלילה המאוחרת בה נכתב הפוסט הזה, שאולי כל הדרך שבה אנו תוקפים את הבעיה איננה בהכרח הדרך הנכונה. נראה לי שישנם בנמצא נוגדי-דכאון יעילים יותר, טובים יותר, וזולים הרבה יותר, מאשר פרוזק.

למשל, קחו את הרעיון של מילה טובה. אתם מכירים את האפקט שלה? שמתם לב מה קורה לכם אחרי שמישהו מחמיא לכם על משהו שעשיתם, אמרתם, לבשתם, כתבתם, בישלתם? האם הרגשתם משהו קר בפנים שנמס? ערפל שחור שמתפזר?

ומה לגבי חיוך. חיוך אמיתי, לא כזה של מישהו שרק רוצה להיפטר מכם. חיוך שבא מבפנים, ומחלחל לבפנים. חיוך של מישהו שבאמת מאושר לראות אתכם, לפגוש אתכם, לדבר. אתם זוכרים חוויה כזאת, ואת מה שהיא עשתה לכם?

ומה בדבר חיבוק מאדם קרוב. בין אם זה אמא, אבא, דוד, ידידה טובה או חבר ישן שלא ראיתם שנים. חיבוק עושה משהו. משהו לנפש. משהו שלא בהכרח חולף כל כך מהר, מתפזר בדם ונמוג.

אני לא מבטל את חשיבותה של הפסיכופרמקולוגיה. ואני לא אומר שמי שלוקח עזרים תרופתיים למלחמה שלו בדכאון צריך בהכרח להפסיק עם זה. כל שאני אומר הוא שאולי, במקום לנסות לתמרן את מאֲזני הנוירוטרנסמיטורים העדינים במוח שלנו –  כדאי שננסה אנחנו, בכל מקרה, לנהל את עצמנו נכון יותר. לנהל את החברה בה אנו חיים נכון יותר. כל אחד בחלקה הקטנה שאלוהים הפקיד בידו. בהשפעה הקטנה שניתנה לו על ידי מי שאמר והיה העולם. לפעמים ההשפעה הקטנה הזאת היא כל מה שצריך.

מתי בפעם האחרונה הרשנו לעצמנו לפרגן. סתם כך, לפרגן. בלי סיבה. בלי תוצאה מבוקשת. שלא על מנת לקבל פרס. סתם, לאדם זר ברחוב. לגברת שעומדת לידנו באוטובוס. לפקיד בבנק. לחבר שלנו שכל כך צריך את המילה הטובה שלנו בלי שאנחנו אפילו נדע מזה. לאנשים הקרובים שלנו, שאנחנו רואים כל יום, עד כדי כך שדשנו בעקבנו את כבודם.

מתי ניסינו להיות חיוביים. לחבק. לעודד. סתם להתקשר, כי מלא זמן לא דיברנו, או כי בדיוק חשבנו על מישהו. ללא כוונת רווח. ללא מטרה מוגדרת מראש. ללא אג'נדה. נכון, כל הדברים האלה לא מקובלים כל כך בחברה שלנו, רוויית הדיסטנס והאינטרס. אבל מה אם כן?

אני מוצא שכל הדברים שהזכרתי כאן – חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיחת טלפון – מסוגלים לחולל פלאים, שכל משפחת SSRI ביחד לא יכולה ולא תוכל לעולם לחולל. וזה הרבה יותר חיוני עבורנו. בכדי לרפא את הנפש, אנחנו נצטרך בסופו של דבר לרפא את החברה. לעשות reuptake לניכור, לאיבה, לכעסים, לחוסר האכפתיות, להזנחה, להתמקדות המודרניסטית כל כך בעצמי. רק אז, אולי, נוכל ליצור אושר.

*

אח שלו: מדופרס?

*
תרופה חדשה / גל כהן.


בָּמִבְזָק שֶׁשֻּׁדַּר בְּחָמֵשׁ וּשְׁלוֹשִׁים
דִּוְּחוּ עַל תְּרוּפָה חֲדָשָה בְּפִתּוּחַ
הַתְּרוּפָה שֶׁתּוּכַל לְהַצִּיל אֲנָשִׁים
מִכָּל מַצָּבְרוּחַ.

לַתְּרוּפָה הַלָּזָה לֹא יִהְיֶה תַּג-מְחִיר
וְגַם צֹרֶךְ אֵין לָהּ בְּמִרְשָׁם שֶׁל רוֹפֵא.
וְאֵין בָּהּ – כָּךְ אָמַר לִי רוֹקֵחַ בָּ כִ י ר –
תּוֹפָעוֹת הַלְּוַאי שֶׁל עִטְרָן אוֹ קָפֶה.

וְעוֹד טֶרֶם קֹרָא לָהּ בְּשֶׁם מִסְחַרִי;
אַךְ אָמַר לִי בַּסוֹפֶּרְפָארְם ווֹבָה
שֶׁעַד שֶׁיִּמָּצֵא לָהּ הַשֵּׁם הַטרי
יִקְרְאוּ לָהּ בֵּינְתַיִם
מִילָטוֹבָה.


רגע עם… עם הספר.

לאור כל מיני אירועים שקרו לאחרונה, נזכרתי בכינוי שבו נוהגים לכנות את העם שנולדתי כאחד מבניו – הכינוי "עם הספר".
את הכינוי הזה, הנאה וההיסטורי, שהפך להיות כל כך מזוהה איתנו כאומה, טבעו בנו דווקא מי שנחשבים היום לגדולים שבשונאינו – מאמיני דת האסלאם. הם המציאו את הביטוי הנפלא הזה, שנקרא שם, במקור, "אהל אלכתאב" (أهل الكتاب).

אם מסתכלים אחורה על ההיסטוריה היהודית, נראה שהכינוי הזה דווקא די הולם: התנ"ך, ובייחוד חמשת חומשי התורה, עיצבו את זהותנו הלאומית, האינטלקטואלית, המוסרית. מאוחר יותר הצטרף התלמוד – כרכים על כרכים של טקסט פולמוסי, סקרני, מורכב ומרתק; הוא המשיך לעצב את היהודים כחברה ערכית, אוריינית, למדנית, שסובבת סביב הספר.

גם אם זה נראה מוזר, אפילו המדינה הזאת שאנו חיים בה היא בעצמה תוצאה של ספר (החיבור 'מדינת היהודים' של הרצל). לא די בכך, אלא שאנחנו גם העם היחידי בעולם שהחליט לקרוא למטרופולין החדשה שהוא הקים על שם ספר ('תל אביב' הוא השם העברי של 'אלטנוילנד', מאת אותו מחבר). מקימים עיר – לא על שם מנהיג, לא על שם אירוע, לא על שם מלך או גיבור-קרב; אלא על שמו של חיבור, ספר, חתיכת נייר בגודל של שלושים סנטים על עשר, כרוכה בקרטון. בתרבות של אנשים שכל מה שהיה להם היה הספר, לחתיכת נייר שכזאת יש משמעות.

רבים זוכרים את הציטוט המפורסם, הנבואי משהו, של המשורר היהודי-גרמני היינריך (חיים) היינה, שטען כי במקום שבו שורפים ספרים עתידים גם בני אדם לעלות על המוקד. נדמה לי שרק איש שגדל לתוך הציביליזציה היהודית היה מסוגל לומר משפט כזה. הזיהוי הכמעט חד-חד ערכי בין הטקסט הכתוב לבין החיים עצמם – הוא זיהוי מאוד יהודי באופי שלו.

אבל זה נכון. ועובדה שכולנו מכירים היום את הציטוט הזה, כי הוא נכון – כלומר: הוא התקיים. עשרות שנים אחרי שנכתב, הוא קרם עור וגידים בצורת תנורי ברזל גדולים בבירקנאו, בורות ענק ביערות ליטא, ובתי כנסת מעץ, מועלים באש, עם קהילתם בתוכם.

אבל גם העם וגם הספר שרדו את כל הדברים הנוראיים הללו. שליש מהעם היהודי הושמד, אך שני השליש הנותרים חיו הלאה. התרבות היהודית שהיטלר כל כך תיעב – זו שהוא ראה בה את האנטיתזה לתרבות אנושית וכל כך רצה בהכחדתה מן העולם – ובכן, אותה הוא לא הצליח להרוג. לא הוא.

כשצמח-בר נדיר ושברירי נמצא בסכנת הכחדה, החברה להגנת הטבע מפרסמת שלטים להגנתו. כששפה עומדת בפני הכחדה, וועדים מיוחדים של האו"ם נשלחים לתעד כל הגה שבה ולחקור כל תג. כששבט נידח ועתיק יומין עומד להיעלם מן העולם – הכל רואים בזאת טארגדיה של הציביליזציה האנושית.
אז אני אגיד דבר קיצוני: במובן מסוים נדמה לי שהיהדות בסכנת הכחדה.

אני לאו דווקא מדבר כאן על דת או על קיום סדוּר של תרי"ג מצוות. אני מדבר על היכרות עם אוצרות הרוח הגדולים שהם אנחנו, קודמינו, אבותינו, ספרינו. כמה ספרים נכתבו בספרייה היהודית! עמצ'יק כל כך קטנצ'יק שייצר כל כך הרבה עיון, מחקר, הגות, מוסר, ספרות. מי שבעיקר מתעסק היום בכל הטקסטים האלה, אוצרות טבע של ממש, הוא – אין מה לעשות – הדתיים, שעושים זאת כמובן מסיבות דתיות. בלימודם הם משמרים בחיים את התרבות הזאת, לבל תאבד מן הקיום. אבל פרט להם – מי ישב כל הלילה על דף גמרא? מי יוודא שמשאבי הרוח האלה, שהחזיקו מאות ואלפי שנים, יחזיקו מעמד עד הדור הבא?

כך יוצא שאת התרבות שלנו, שרבים כל כך רצו להשמיד – לא הם משמידים, כי אם אנחנו. בשכחה, בהזנחה, בזלזול, בקלות ראש. הספרים נערמים בפינה, והדור שנולד פה לא רק שלא יודע אותם, אלא לא יודע על קיומם.

וזה חבל. אחת הסיבות למשל שזה חבל היא העובדה שהדור הזה מפסיד. קחו למשל את ספר המופת "חפץ חיים" – פורסם בשנת 1875 ע"י הרב ישראל מאיר כגן הכהן, מחבר ה"משנה ברורה". האיש עצמו מכונה על פי רוב על שם חיבורו – "החפץ חיים". כך קוראים לו, לרב, עד היום הזה. וזה בכלל – אם הזכרנו קודם יחס יהודי של כבוד לספר – מעבר לכל מה שאפשר לדמיין. לקרוא לאדם על שם הספר שהוא כתב?!
בכל מקרה, בספר הזה דן החפץ חיים בעמקות גדולה במושגי והלכות לשון הרע. מה נחשב לשון הרע. למה חשוב להימנע ממנה, ואיך עושים זאת.
זה ספר שלדעתי, עבורנו, בדור הזה, הוא סוּפֶּר-משמעותי. סוּפֶּר-רלוונטי. סוּפֶּר-חשוּב. עיסוק באתיקה של הדיבור בעידן האינטרנט ותקשורת ההמונים המיידית הוא אולי אחד הדברים שאנחנו חייבים לעשות אם אנחנו לא רוצים לחזור לתוהו ובוהו. זה קריטי ביותר לקיומה של החברה. ולדעתי מאוד מעניין ורלוונטי לשמוע מה היה לחז"ל לאורך הדורות ולחפץ חיים בעצמו לומר בנידון. נראה לי ששווה ללמוד.

אבל זה רק ספר אחד. מה עם יתר הספרייה היהודית הענפה? או שלא מכירים, או שלא רוצים להכיר, או שמכירים ומזלזלים.
בתכנית "האח הגדול" אני לא צופה מכמה וכמה טעמים ערכיים שונים, למרות שאני לא פוסל לגמרי את העניין שבה. כבר קצפה הארץ על התכנית, ונראה שבצדק, על מה שהיה כנראה פרובוקציה מיותרת וסרת טעם במהלכה: ביזוי הספר. הספר שלנו. זה שאנו קרויים על שמו. זה שלפני לא הרבה זמן טעננו שהוא "המנדט שלנו". זה שכל העולם מזהה אותנו בו.

אל"ף בי"ת של תרבות: להכניס תנ"ך לשירותים זה טאבו. יודעים שלא עושים את זה. יודעים שזה מביע זלזול ונתפס כזלזול. אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה לחשוב על התנ"ך. אתה יכול להרגיש לגביו מה שאתה רוצה והיום אתה גם יכול לדבר בגנותו בריש גלי מבלי שמישהו ירים גבה. אבל לקחת את הספר המכונן הזה, שכונן כל כך הרבה דברים בעולם – השפה העברית, התרבות היהודית ואולי גם התרבות המערבית כולה – לקחת אותו ולשים אותו במקום של ביזוי משל היה עיתון-ערב מגולגל, בן יומו, שאיש לא מקפיד בכבודו וסופו למצוא עצמו אחר כבוד באותו פח בו נזרקים ניירות הטואלט, מחילה מכבודכם – ובכן, לכל בן תרבות ברור שלא עושים דבר כזה. לא משנה כמה חילוני תהיה, לא משנה כמה לא תאמין – לבזות כך ספר, ועוד את הספר הספציפי הזה, זאת חציית קו אדום.

*

אם כן, עד כמה שונה המציאות שלנו היום מאותה מציאות שהיינריך היינה הזהיר מפניה? הנאצים שרפו את הספרים, אבל לא הצליחו לכלות אותם. במדורות ענק הם שרפו לא רק ספרי תורה אלא אפילו ספרים חילוניים לגמרי של כותבים יהודים, כמו כתביו של פרויד או מחקריו של איינשטיין – משום שלדעתם הם שיקפו את הרוח היהודית, המסוכנת, הדמונית. והנה אנחנו בעצמנו, במו ידינו, מקיימים מדורה גדולה פי כמה וכמה של ספרים – של ספרייה שלמה! – והיא בוערת מבלי אש ומבלי עשן, מדורה שקטה, מבלי שאיש ישגיח בה. ספריה שלמה נשרפת והופכת לאפר, נעלמת אל תוך חשכת השכחה, ואנו לא מושיטים עזרה להציל ולו משהו מן הדלקה.

בטח, לנו לא אכפת. אנו ממלאים את כרסנו בתרבויות זרות לא לנו ומזניחים ללהבות (שלא לומר משליכים ללהבות) את כל מה ששלנו, בזמן שחלומו של היטלר על אבדן תרבות היהודים מתגשם. אבל עלינו לשאול את עצמנו דבר אחד: ברגע שהספרים שלנו יחדלו להתקיים – איך נתקיים אנחנו? האם יישאר מאיתנו משהו, בכלל?

*
אח שלו: תקרא, תצליח.
*

ספרים על המוקד / גל כהן

אָמַר אוֹיֵב:
אֶרְדֹּף
אֶשְׂרֹף
בְּרֹאשׁ-חוּצוֹת
בְּכָל רְחוֹב
סְפָרִים לָרֹב
סְפָרִים בְּלִי סוֹף

וּלְעולָם לֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד
עַל דַּל-שְׂפָתָיו שֶׁל מַדְּעָן, אוֹ בּוֹהֵמְיָּין, אוֹ פִילוֹסוֹף

צִוָּה אוֹיֵב:
קְחוּ אוֹתָם מִן הַבָּתִּים –
בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת, בָּתֵּי-הַסֵּפֶר
בָּתֵּי-הַמִּדְרָשׁ, בָּתֵּי-הַדְּפוּס
וְכָל בָּתֵּי הָרוּחַ, הַמַּדָּע וְהַהַשְׂכֵּל אֲשֶׁר לָהֶם
וְאַף מִבָּתֵּיהֶם הֵם;
מֵהַסִּפְרִיּוֹת, מֵהַאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת
וּמִכָּל מָּקוֹם אַחֵר תַּחַת הַשָּׁמָיִם
בּוֹ עֲלוּלִים הֵם לִהְיוֹת

הוֹרִידּוּם מֵהַמַדָּפִים הַגְּבוֹהִים
וּתְנוּם כָּאן
בערימה
עַל הָרִצְפָה הַאָרִית הַנְּקִיָּה שֶׁלָּנוּ

הִשְׁלִיךְ אוֹיֵב:

אַיְנְשְטַיְן
לוּצָאטוֹ
הָיְנֶה
יוֹמְטוֹב צוּנְץ
מֶנְדְּלְסוֹן

וּמָאַס בּוֹ

פָּקַד אוֹיֵב:
הַצִּיתוּ אֵש!
וְהָאֵשׁ נִצֶּתֶת וְהוֹלֶכֶת
וְכָבָה

פָּקַד אוֹיֵב:
הַצִּיתוּ שֵׁנִית!
וְהָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת
וּנְסוֹגָה אֲחוֹרַנִית

– שֶׁמָּא כְּרִיכָתָם הַקָּשָׁה
תּוֹצֶרֶת יָדָיִם גֶּרְמָנִיּוֹת
מְגִנָּה עַל הַדַּפִּים
הַיְּהוּדִיִּים
מֵעֲלוֹת בָּאֵשׁ? –

קָרָא אוֹיֵב:
הַסִירוּ הַכְּרִיכָה!

וַיְסִירוּהַ:
עֵץ
עוֹר
קָרְטוֹן תַּעֲשִׂיָּתִי
וַיַאֲסְפוּם בְּתִלֵּי-תִלִּים
וְיִוָּתְרוּ הַדַּפִּים עֵרֹמִים
עַרוּמִים בַּעֲרֵמוֹת-עֲרֵמוֹת
יַחְדָּו לָמוּת

פָּקַד אוֹיֵב:
הציתו בַּשְּׁלִישִׁית!
וְהָאֵשׁ נִצֶּתֶת
וְהִנֵּה הַסֵּפֶר בּוֹעֵר –
וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל…
וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל!

וּבְתוֹךְ-הָאֵשׁ
שֶׁהֻסְקָה שִׁבְעָתַיִם
בָּכוּ הַגְּוִילִים
וְהַדַּפִּים
בְּלִי קוֹל

וַיִּזַּל דֶּמַע רָב
שֶׁל אוֹתִיּוֹת
וְהָיָה הַדְּיוֹ לְיָם
וַיִּגְבַּר…
בַּהֲמוֹן-גַּלָּיו…

וַתִּכְבֶּה הָאֵשׁ
מֵחַמַּת-הַדְּיוֹ
וַתִּגְוַע.

וְיַם-הַדְּיוֹ –
גְּאוֹנוֹ עַל פְּנֵי-אֶרֶץ וְשָׁמָיִם
וְהוּא רָב מִסַּפֵּר
והַשֶּׁטֶף גּוֹאֶה וְשׁוֹטֵף
סוּס וְרוֹכֵב

וְאוֹיֵב

… תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ
יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמו אָבֶן…

הַאוֹתִיּוֹת עוֹד כָּאן

(2005)

רגע עם… איומי השמדה.

על מצבת פרעה מֶרְנֶפְּתַח – גוש אבן כהה, מצרי ומסוגנן בן למעלה מ-3200 שנה – מצויירים הרבה מאוד סימנים מוזרים. צמחי נילוס, נחשים, כלים מכלים שונים, בעלי-כנף וחיות אחרות. בראש המצבה הזאת מופיעות כמה דמויות מצריות עתיקות; אולי פרעה מֶרְנֶפְּתַח עצמו, אולי חייליו, אולי כמה מן הדמויות האלו שהם נהגו לראות בהן אלים. רקע האבן הוא שחור, והכיתוב עליה בעל איכות כתומה משהו. בטקסט, שרובו פרוזה וסיומו שירה – כנהוג במצבות מימי 'הממלכה החדשה' – מפאר מלך מצרים את עצמו בלי חשבון, על המלחמות הגדולות שערך ברחבי העולם העתיק, על מרידות שדיכא ביד ברזל, ועל נצחונותיו לכאורה על הלובים ועל גויי הים.

המצבה הזאת ניצבת עד היום על אדמת מצרים, ומוצגת במוזאון המצרי בקהיר. רבים מחשיבים אותה ומתעניינים בה באופן מיוחד; לא משום שהיא מתארת סתם כך את נצחונותיו של פרעה כלשהו – הלא כאלה מצבות, כידוע, לא חסר; הדבר שמייחד את אסטלת מרנפתח על פני אנדרטאות אבן אחרות ממצרים העתיקה, הוא האזכור המפורש – העתיק ביותר מחוץ למקרא – של השם הקדום "ישראל". הפעם הראשונה שהשם הזה מוזכר במקור חוץ-מקראי כלשהו בהיסטוריה – היא על האבן הזאת.

טבעי הוא שאנחנו, הגרים במדינה הקרויה במקרה באותו שם, "ישראל", וכנצר לאותו עם יהודי עתיק יומין, נסתקרן לדעת: מה כתבו עלינו? איך התייחסו אלינו בפעם הראשונה שהוזכרנו בתולדות התרבות, הפוליטיקה והתקשורת העולמית?

ובכן – הרי לכם נוסח הכרזתו של פרעה מרנפתח:

"שמחה רבה למצרים!
שמחה סחפה את ערי טומרי.
הם יספרו על הניצחונות אשר ניצח מרנפתח, חוטפּ-חיר-מאת.
עד מה אהוב הוא השליט המנצח!
עד מה גדול המלך בין האלים!
כי אין פחד בלבות האנשים.
ערי המבצר [שלנו] ללא משמר.
אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות [=כינוי לארץ מצרים].
נרפתה תחנו [=שֵׁם ארץ], שקטה חֵת [ארץ החיתים].
נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר [ערים כנעניות], ינועם היתה כלא היתה.
ישראל הוּשָׁם, אין זרע לו.
חור היתה כאלמנה למצרים.

כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח".

ישראל הוּשָׁם, מלשון שממה. הוחרב כליל. אין זרע לו. אין לו המשך, הוא מחוסל.
אם כן, ככה אנחנו נראים. קצת אחרי בני חת, קצת לפני העם החורי. כבר בפעם הראשונה שכותבים עלינו, אנחנו נמצאים בתוך רשימת השמדה. מתאים.

הבטחון העצמי של פרעה מרנפתח היה ללא ספק מופרז יתר על המידה. לא רק שהוא היה רחוק מלנצח את החיתים – גם עם להשמיד את היהודים לא הלך לו משהו. בזקנתו הוא סבל מדלקות פרקים ומבעיות בעורקים, וגם אחרי מותו הגופה שלו טולטלה לפחות פעמיים. בר מינן.

אז מסתבר שעוד בשנת 1209 לפני ספירתם, כבר היה מישהו שחתם עלינו חוזה. וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את פרעה מההגדה, שהחוקרים מזהים אותו ברעמסס השני – שהוא, מי אם לא, אביו של מרנפתח מהאסטלה. אם כן, נראה שהשמדת יהודים היא סוג של ספורט משפחתי עבור שושלת המלוכה הרעמססית, והכל נשאר במשפחה.

נו טוב – אזכור היסטורי חוץ-מקראי אחד כבר עשה לנו רע.

מה בהמשך?

הפעם הבאה שנמצא את השם "ישראל" על תעודה או מצבה חוץ-מקראית היא במצבת מישע – כ-300 שנה אחרי. מסיבה לא מאוד מובנת, גם מצבת מישע היא גוש אבן שחור מעוגל מלמעלה בפינות; מאוד דומה למצבה הקודמת שהזכרנו.
מישע היה מלך מואב, שהרים יד בשלטון-חצי-שלטון של ממלכת ישראל עליו. הוא מתחיל במרד מיד עם מותו של המלך אחאב – ומה הוא כותב על המצבה?

הוא מספר על כמה נהדר היה המרד שלו, על כמה כיף היה לבנות מקדשים לאלילוֹ כְּמוֹש ולהרוג ילדים (בלשון מואבית: "גורים"!) של יהודים. אבל משפט המחץ במצבה של מישע הוא – שימו לב – "וְיִשְרָאֵל אָבֹד אָבַד עֹלָם". כלומר: לעולמים.

אז גם בפעם השנייה שאנחנו מוזכרים על ידי מקור לא-יהודי, אנחנו מופיעים כעם שהושמד, שהובס, שאין לו עוד מקום על בימת ההיסטוריה. עם פאסה.
מעניין. האם טכנית אפשר להשמיד עם פעמיים?

לא ברור היכן מישע קבור וממה הוא מת – אבל בוא נגיד שמואבים היום אין כל כך בנמצא שיגידו עליו קדיש.

*

בכמעט 4000 שנה של היסטוריה יהודית, נכתבו עלינו כל מיני דברים; מהם טובים, מהם רעים. תכננו עלינו תוכניות מפֹּה ועד דמשק. אסטלת מרנפתח ומצבת מישע היו רק יריית הזינוק לשורה של מסמכים כמו הצו המלכותי של פרננדו ואיסבלה, איגרת הבזק של ריינהארט היידריך והפרוטוקולים של ועידת ואנזה. בל נהיה מוטים – כתבו עלינו גם דברים יותר חיוביים. אבל כמות המסמכים הקוראת להשמדתנו בכל הזמנים היא בהחלט מהמרשימות בעולם – ומפתיע איך לא הבטחנו לעצמנו מקום של כבוד בספרו של גינס.

והנה היום הרשימה שלנו מתארכת בעוד רשומה אחת: אמירה חדשה, הפעם מפיו של הדוקטור מחמוד אלזהאר, מראשי החמאס; הוא נאם בחאן יונס, רצועת עזה, מרחק-שמיעה מקיבוצי הבשור וממסעודה משדרות:
"הנוכחות הישראלית בפלסטין תסתיים בקרוב […] ציונים, אין לכם מקום בינינו ואין לכם עתיד בין האומות! אתם עומדים לחלוף מהעולם, ואנו נשוב כמנצחים לארצנו ולאדמותינו". (http://news.walla.co.il/?w=/9/1752214).

הנה. עוד אחד לאוסף. עוד טרוֹפִי לשים על המדף – והפעם עם זקן וחצ'קון על האף.

חשוב שלא נטעה באנשים כמו אלזהאר. בל נטעה בכנות כוונותיהם. בל נטעה ברצינות ניסיונותיהם. בל נטעה בכוחות הגדולים שהם צוברים מתחת לאפנו הנוחר; בל נשכח את השעון הגרעיני המתקתק, ובל ניזכר לקום אחרי שזה כבר צלצל.
בל נשכח את שכתב דן תורן על אימפריות שנופלות לאט. 

עלינו לעשות כל מה שיש ביכולתנו על מנת לסקל את תכניתם של אלה המבקשים להרוג אותנו. כאן לא יועילו לא כיכרות, לא נינט ולא שירי שלום. כשם שאיש לא חשב לנסות לשכנע את בני סלע בדברים של הגיון, כן הוא הדבר הזה. אם אתה רוצה שזה ייפסק – עליך החובה לסקל זאת. רוצחים לא נעלמים סתם כך מהרחובות. ספרונים כחלחלים וחרמות פנימיות לא יעצרו את הסכנה.

וולדמורט לא מת.

*

אומרים שאנו מובטחים בידי א-לוהי ההיסטוריה שכל זמן שיש עולם – יש עם יהודי. הרשימה הקטנה שהצגנו כאן די משכנעת במה שאומרים. האם העולם ידע מנהיגים חזקים יותר בזמנם מאשר רעמסס השני ואדולף היטלר? והנה, שניהם ניסו בכל לבבם, בכל נפשם ומאודם, בכל הכוחות העצומים שעמדו לרשות האימפריות שלהם, ובסופו של דבר – שניהם לא הצליחו.
היטלר היה קרוב. שליש מהעם היהודי נרצח בשואה. זה המירב שהצליחו עד כה להרוג בנו – לא יותר. כשכל המנועים נעו קדימה, זאת היתה נקודת המקסימום. רק שליש.

הצרה היא שעוד היד נטויה. היום בשביל להשמיד שישה מיליון יהודים כבר לא צריך לבנות ארסנל של מחנות השמדה ולתאם את לו"ז הרכבות של הרייכסבאהן – מספיק ללחוץ על כפתור.

אם כן, מה נותר לי לעשות?

דבר ראשון, להאמין.
להאמין שאני, ואתה, ואת, ואנחנו, לא סתם נמצאים כאן אחרי כמעט 4000 שנים של נסיונות השמדה מכל הסוגים: השמדה פיזית, תרבותית, דתית, מוראלית. אם העם היהודי נשאר בשכונה עד עכשיו – נראה שיש סיבה טובה מאוד לכך מאחוריו.

הדבר שני – עלינו לפעול על מנת שייעשה כל מה שביכולתנו  – בכל אסטרטגיה אפשרית – על מנת לשמור על חיינו ועל קיומנו כעם, כתרבות, כאמונה, כמדינה. לעשות כל מה שאפשר ומוסרי כדי לשרוד, כדי להישאר בחיים, וכדי להרוס את התכנית הקטנה של ד"ר אלזהאר.

כי חבל לאבד את כל זה אחרי כל מה שעברנו, לא?

* * *
אח שלו:  לא חראם?

***

 איומי השמדה (או: עצת הצוררים לדוקטור מחמוד אלזהאר) / גל כהן

"יֻשְׁמְדוּ צִיּוֹנִים מֵעַל אֶרֶץ".
"פָלַסְטִין מִיהוּדִים תְּטֹהַר".
"יחְדלוּ וְיָבֹא בָּהֶם קֶרֶץ".
כּךְ הִכְרִיז מר מַחְמוּד אלזַהָאר.

נְאֻמוֹ רַק דֻּוַּח וְצֻלַּם
וְהִרְחִיק כְּבָר הַאַיְיטֶם פֶּסַע
עַד הִגִּיעַ לְכל צֵל מָקוֹם בָּעוֹלָם
בּוֹ דָּרְכָה כַּף רַגְלָהּ שֶׁל הַפְּרֶסַה.

אָז שָׁמְעָה בְּמַרְתֵּף-האִרְגּוּן קֶה-גֶּה-בֶּה
גֻּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל הַפִיהְרֶר, הסָבָה
הִיא שָׁמְעָה, וְרוּחָהּ בָהּ נִסְעָרָה הַרְבֵּה –
עֵת פָּשְׁטָה היְדִיעָה מַעֲרָבָה.

זֹאת שָׁמַע אָז פֶרְנַנְדּוֹ אֲשֶׁר מִסְפָרַד
הַקָּבוּר בְּעִירוֹ גְרַנָדָה.
אִיזָבֶּלָה שָׁמְעָה, וְנִימהּ מַה-הֻטְרַד.
הִתְעוֹרֵר גּם תוֹמָאס טוֹרְקֶמָדָה.

בְּפָרַס, בִּסְבִיבוֹת מְדִינַת הַמַדָאן
אָז הִטָּה אֶת אָזְנוֹ הַמְּלֵאָה, הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת
בֶּן-נִינוֹ שֶׁל אֲגָג – בֶּן-הַמְּדָתָא, הָמָן,
לְמִשְׁמַע הבְּשׂוֹרָה הנִרְגֶּשֶׁת.

וְשָׁמַע כָּל פַּרְעֹה, כָּל פַּאפָּה, כָּל צוֹרֵר
כָּל קָצִין בַּאֶס.אֶס. וְגַם כָּל אַנְטִיוֹכוּס 
אֶת הַקּוֹל הַבּוטֵחַ, מַכְרִיז וְאוֹמֵר:
לֹא תוֹפַע יִשְׂרָאֵל עוֹד עַל פְּנֵי הגּלוֹבּוּס!

ופָרְצוּ אָז הַכֹּל, מִי קָרוֹב מִי רָחוֹק
בִּתְשׁוּאוֹת? לֹא וָלֹא;
כִּי אִם בִּצְחוֹק.
 
צְחוֹק אַדִּיר מִתְגַּלְגֶּל מִן הַפַּח אֶל הַפַּח
וְשׁוֹאֵל:
"מָה הוּא שָׂח? מָה הוּא שָׂח?!…"

"לְהַשְמִיד יְהוּדִים? נוּ בִּחְיָאת, יַא מַחְמוּד
לֹא קָרָאתָ בְּסֵפֶר הִיסְטוֹרְיָה עַמּוּד?

אֶת הָעָם הַלָּזֶה, זֹאת יֵדַע הַמַּתְמִיד –
אֶת הָעָם הַזֶּה אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַשְׁמִיד.
 
לוּ תִשְׁמַע זֹאת מִפִּי אֲנָשִׁים מְנוּסִים
שֶׁנִּיסוּ, וְכָעֵת בֶּעָפָר הֵם כְּמוּסִים.

אִם מַכְרִיז אַתָּה – 'שְמָד בַּיְּהוּדִים אֶעֱשֶׂה!'
זֹאת נֹאמַר לָךְ:
נִרְאֶה אוֹתְךָ רַק מְנַסֶּה".

רגע עם… להיות סטודנט [2].

ב'הארי פוטר ואבן החכמים' הנפלא של רולינג מסופר איך בתום השבוע הראשון ללימודים, הזמין האגריד את הארי לבקתתו כדי לשאול אותו איך עבר עליו השבוע הראשון בבית הספר. כמעט תמיד, בשבוע הראשון שלי בכל שנת לימודים, אני נזכר בזה. בספר ההוא. במכתב ההוא שהאגריד שלח עם איזה ינשוף. בשיחה ההיא, שהתנהלה – כמדומני – ביום שישי. כמו יום שישי הנוכחי, בו אני יושב לכתוב את הפוסט הזה.

לפני שנה כתבתי את אחת הרשומות הראשונות בבלוג, שנשאה את אותה כותרת כמו הרשומה הזאת, להוציא הספרור "[2]". אז, הייתי סטודנט טרי לפסיכולוגיה, שעדיין הלך במעגלים מסוחררים ומחוסרי אוריינטציה במסדרונות האוניברסיטה העברית, אובד-דרך, כאילו כל גרמי המדרגות זזו מתחת לרגליו.

עכשיו, אחרי שנה, ההרפתקה שלי במחלקה לפסיכולוגיה נסתיימה. המדרגות, ברוך השם, נראות יציבות יותר. אבל נדמה שכמה משטיחי הקיר עדיין נעים ונדים, כמעט בכל רוח מצויה.

הרבה דברים חדשים יש השנה. ויש גם פחד. החוג הראשי התחלף (לתקשורת), הדיירים השותפים התחלפו, והשנה, שוב, חדשה. אין יותר נדרי ואסרי. הספר נגלל מסופו אל תחילתו. לוח השנה עוד ריק, והדפים שבו ממתינים, לבנים, לטכסט שיירשם. אני מקוה שעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות יעזור לי ולנו, לכתוב בהם דברים טובים.

*

אז איך ההתחלה החדשה שלי? קצת קשיי הסתגלות בדירה, אללה יוסתור; כיתות פקוקות מדי ומלאות-אדם בקורסי-היסוד; מרצה סֶלֶב (גדי טאוב) אך לא פחות מכך – מרתק; קורסים שהם נורא מעניינים מצד אחד אך צפופים בתיאוריות-מבוא מורכבות-למראה מצד שני; ומסביב – חוסר-וודאות, שמחה, הקלה, חשש. סלט-רגשות מוגש ברוטב.

מצד אחד יש כל כך הרבה יתרונות למצב הקיים – שאני למעשה מתחיל ללמוד בחוג ראשי חדש כשאני לא ירוק לגמרי: הרי לא צריכים להסביר לי מה זה 'היילרן', ואיך בדיוק מגיעים לגוש 7. אני כבר יודע דבר אחד או שניים על העולם האוניברסיטאי. יש לי ותק, ואולי הרבה פחות שוֹק ממה שהיה עלול להיות לי בתור ניובּי מוחלט.

מצד שני – אני לא מכיר עדיין את האנשים, ואופי הלימודים הוא די שונה ממה שהכרתי במחלקה לפסיכולוגיה. זאת כן התחלה חדשה במובן הזה. אני אפילו לא יודע מה תהיה ההרגשה שלי כלפי המקצוע – הכל נורא חדש כרגע. כשאנשים שואלים אותי "איך בתקשורת?" אני יכול לענות להם: "אני עדיין לא יודע, חכו". שוב פעם, כמו בשנה שעברה, ערפל שחור של חוסר ודאות מכסה את המשך הדרך. שוב טרה אינקוגניטה.

*

אני כן מרגיש טוב יותר. אין לכחד. כמה אבנים בכל זאת נגולו מעל ליבי. ביומיים הראשונים ללימודים הרגשתי את זה ביתר שאת – דאגה גדולה שנעלמה. סד הלחצים והציפיות במחלקה לפסיכולוגיה. התחרות. הרף. הסטטיסטיקה. הסטטיסטיקה. הסטטיסטיקה. וכל שאר הדברים הקשורים בזה.

וזהו. עכשיו הולכים. צריך ללכת, לעשות, לכתוב. לנסות.

*

אח שלו: בהצלחה [2].

*

להולכי בדרכים / גל כהן

"ערפל מכסה את השביל" (ארקדי דוכין).

כְּשֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה
לְךָ יוֹם הַמָּחָר יַזְמִין
הֵן זוֹ הָעֵת – נָא אַל תִּתְמָה –
כֵּן, זוֹ הָעֵת לְהַאֲמִין.

אָמְנָם הָאֱמוּנָה יָפָה הִיא
לָעוֹלָם בְּכָל שָׁעָה;
אַךְ אִם תִּרְאֶה צִלּוֹ שֶׁל עַיִט –
מֻמְלֶצֶת הִיא פִּי אַרְבָּעָה.

וְאִם עֵינֵיךָ לֹא רוֹאוֹת
מַה יֵשׁ שָׁם, בְּהֶמְשֵׁךְ-הַשְּׁבִיל
עֲצֹם אוֹתָן לִשְׁתֵּי-תְפִלּוֹת
(גַּם אִם יַחְשִיבוּךָ אֱוִיל).

תְּפִלָּה אֶחָת – לְשֵׁם תּוֹדָה
לְמִי שֶׁלּוֹ הוּא הַשָּׁלוֹם
עַל כָּךְ שְׁאֵין זוֹ אַגָּדָה –
בָּאוּ רַגלֶיךָ עַד הֲלוֹם.

תְּפִלָּה שְׁנִיָּה הִיא עַל עָתִיד.
שֶׁתִּהְיֶה טוֹב וּבָרִיא.
וְעַל הַשְּׁבִיל הַמִסְתּוֹרִי –
שֶׁלֹּא תֵּלֶךְ בּוֹ עֲרִירִי.

וְלִפְעָמִים – שֹׁמּוּ שָׁמַיִם!
בְּחֹסֶר-הִגָּיוֹן גָּמוּר
כְּשֶׁעוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם
הַשְּׁבִיל נִרְאֶה יוֹתֵר בָּרוּר…

רגע עם… ענוות חינם.


(ציור החורבן בעיני רוחו של הצייר פרנצ'סקו הייז. מבטא היטב, לצערנו, את הרגע הטראומטי והנורא כל כך, בתשעה באב)

 
בעיצומה של תקופת החום-יולי-אוגוסט הישראלית כל כך, עתירת האבטיחים, רווּיית הקרם שיזוף והמשופעת כל כך בקלאבים תורכיים (אופס: קבלו ביטול על האחרון), חל חודש עברי בשם אב – החודש הטראומטי ביותר בהיסטוריה של היהודים. מה לא קרה בו? טיטוס ונבוכדנאצר רצחו, שרפו והחריבו את ירושלים והמקדש – מה שהיווה את שיא חורבנהּ של יהודה. וזה קרה פעמיים, כמו ברק שפגע באותו מקום. ואז פרננדו ואיסבלה תפסו קריזה וגירשו אותנו, כמה שנים אחרי שהאנגלים תפסו קריזה וגירשו אותנו, וקצת לפני שהרמן גרינג תפס קריזה וגם גירש אותנו. לטרבלינקה.

הגמרא מונה חמישה דברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב – ההיסטוריה, לצערנו, הוסיפה עליהם לא מעט.

יש  אנשים שכל הדברים האלה לא מזיזים להם הרבה, והגאות והשפל ההורמונאליים ב'חוף מציצים' מדברים אליהם קצת יותר. יש גם אנשים שמרגישים ביום הזה דברים מאוד חזקים, מעומק ליבם. וישנם גם אנשים שמנסים למנף את היום כדי לנסות וליצור אחווה בין פלגים שונים בעם ברוח פלורליסטית וסובלנית.

 בזמן שהתל אביבי המצוי (אויש, גל, תפסיק להיות כזה סטיגמאט-מגעיל-שונא-אדם) עלול לשאול את עצמו "למה?" (כלומר: "למה שאני לא אוּכַל ללכת למסעדה הערב להוריד איזה סטייק טוב?"), אנשים אחרים שואלים את עצמם "למה" מסוג אחר – למה זה קרה לנו? על מה חרב בית המקדש? על מה אבדה הארץ?

 שאלות אלו הן מבין השאלות העבריות העתיקות ביותר. אפשר למצוא אותן, כלשונן, בטכסטים הקדומים שלנו. כמה וכמה הסברים מעניינים מובאים לעניין הזה, והמפורסם שבהם הוא סיפור "קמצא ובר קמצא" הידוע, המובא בגמרא בגיטין. אחד מעשירי ירושלים ערך מסיבה גדולה והזמין אליה הרבה מאוד אנשים, ביניהם גם הרבה מאוד "מי ומי". הוא ביקש ממשרתיו שיזמינו לסעודה איזה אחד בשם קמצא – שהיה חבר שלו. בטח אכלו יחד מאותו מסטינג. אפשר להניח שקמצא ובעל הבית היו בעלי אותו גוון עור, אותו מעמד כלכלי, אותו מבטא, אותן השקפות. אחוּקים. החבר'ה הטובים.

 המשרתים המבולבלים של בעל הבית הזמינו בטעות אדם אחר עם שם דומה – בר קמצא, שממש במקרה היה לא פחות מאשר אויבו בנפש של אדונם העשיר. על בר קמצא אפשר להניח אולי את ההיפך מכל מה שהנחנו על קמצא – או, במילים ספורות: יכול להיות שהוא לא היה מהבראנז'ה הירושלמית הנכונה, כלומר: זו של בעל הבית.

 ייאמר לזכותו של אותו בר קמצא, שהוא הגיע לסעודה של אויבו בנפש רק בגלל שקיבל בדואר הזמנה; אני לא יודע כמה מאיתנו היו עושים את זה. בר קמצא בטח תיאר לעצמו שאותו בעל-בית רוצה להתפייס איתו, וכנראה הגיע לאירוע במצב רוח טוב, מפויס, אולי אפילו נרגש. יכול להיות שלצורך כך הוא אפילו שלח עם הילד את הג'לביה של ארמני לניקוי יבש. הקיצור, הוא מגיע, כולו מלובש, מלא ציפיות, דגלים מתנפנפים בליבו, כותרות-עיתון בצבע תכלת ממלאות את ראשו, אבנים ירושלמיות בעיניו ושלום במקטרתו, ופתאום – בעל הבית רואה אותו.

בירור קצר עם המשרתים מגלה את המחדל. האדון ניגש לבר קמצא ודורש ממנו שיקום ויעזוב את המקום מיידית, לפני שהוא קורא לביטחון. ככה. מול כולם.  

 תארו לעצמכם כמה נבוך היה בר קמצא המסכן! והוא בכלל חשב שהוא הגיע לסולחה.

מה הוא לא יעשה עכשיו בשביל להישאר בשקט בסעודה ולחסוך ממנו את ההשפלה הזאת?

 בר קמצא לא היה קמצן בכלל – הוא הציע לבעל הבית לשלם בעבור כל הוצאות המסיבה, רק בתמורה לזה שהוא יניח לו להישאר שם בשקט בלי כל הטררם. אבל בעל הבית, כמובן, לא הסכים. ובר קמצא נאלץ לעזוב את המקום, מושפל ועצבני.

"אם ככה זה יהודים", אמר לעצמו בר קמצא, "אני אלך לקיסר". הוא הולך לקיסר הרומאי ומעליל עלילה על היהודים שהם מתכננים מרד נגדו. הוא גם מצליח להוכיח את העלילה הזאת בכל מיני טריקים זדוניים – ומן הון להון – תשעה באב, חורבן טוטאלי, מקדש שרוף, ירושלים חרבה, עם ישראל בגלות. וההמשך, לצערנו, ידוע. הכל בגלל בר קמצא, ובגלל מי שלא נהג בו כבוד.

 הלקח הברור והידוע של הסיפור הנ"ל הוא ש"בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש". וזה נכון. הסיפור מדגים ומוכיח כיצד שנאה וקיטוב פנימיים מובילים לחורבנהּ של החברה. כיצד חוסר נכונות טוטאלית להתפשר יכול להיות הרסני. אני האחרון שיחלוק על זה. אבל! יש עוד משהו.

 קצת בהמשך, בשלב הסיכום והמסקנות של סיפור קמצא ובר קמצא, מובא גם קול נוסף בועדת החקירה: "אמר רבי יוחנן: עַנְוְתָנוּתוֹ של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו" (גיטין, דף נ"ו עמוד א'. תבדקו אם אתם לא מאמינים לי).

מה זה?! ממתי דבר כמו ענווה יכול לגרום לחורבן? ובכלל, לא סגרנו על שנאת חינם? (תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב). ומיהו רבי זכריה בן אבקולס? ובמה התבטאה ענוותנותו?

 על פי מדרש רבה, ר' זכריה בן אבוקלס היה בין החכמים שישבו במשתה של אותו בעל-בית ירושלמי עשיר, וראו לנגד עיניהם את מה שמתחולל לבר קמצא המסכן. ראו את ההשפלה. את העלבון. את הבושה. ומה הם עשו? על פי הכתוב, הם "לא מיחו בידו" – הם לא קמו ואמרו לכבוד בעל הבית המדושן: עד כאן. לא עושים דברים כאלה במקומותינו. אתה לא יכול להתנהג ככה לבני אדם – כן כן, אפילו אם זו מסיבה פרטית שלך וזה הבית שלך והכסף שלך. יש פה גבול ערכי-קולקטיבי בסיסי, שפריבילגיות הפרט לא יכולות להתיר את חצייתו. את כל זה, החכמים שישבו בסעודה של בעל הבית לא אמרו. ברור שזה לא היה מתוך הנאה מהסיטואציה, או אטימות לב. היתה סיבה אחרת, מפתיעה יותר. ומהי הסיבה? ענווה. לא נעים. מי אנחנו בכלל שנתערב. מה אנחנו, גנרלים? מומחים? מה זה, ככה להתערב בענייניו הפרטיים של בעל הבית? להכריח אותו להשאיר פה בסעודה את מי שהוא מחשיב כשונאו (למרות שהאחרון דווקא בא במיטב מחלצותיו כבמחוות פיוס)? מה, לכפות עליו ככה את תורת המוסר שלנו? למה מה זה פה, מדינת הלכה?

 הקיצור: לא אמרו. לא דיברו. לא מחו, ולא הפכו שולחן. לא רצו לעורר עוד מהומות. למה? משום ענווה. דרכי שלום. יש שפירשו את המילה "ענוותנות" שמובאת בכתובים כגרסה העברית-תלמודית למילה סובלנות של היום– והנה גם לפי "המילון החדש" של אבן שושן, ענוותנות היא ההיפך מקפדנות. מדובר בותרנות שכזאת. קבלה, פתיחות. "להיות סבבה" לפי חלק מהמינוחים.

 יש לומר בהקשר הזה שעולם הרוח היהודי משבח במאוד מאוד את הענוותנות, ומסייג את הקפדנות – "לעולם יהא אדם ענוותן כהילל ולא קפדן כשמאי", למשל. בהרבה הרבה הרבה מאוד הזדמנויות מטיפה היהדות לותרנות, לענוה, להתרחקות מהמלחמות, מהבאריקדות ומהצמיגים הבוערים. אבל ישנם אולי מקרים, כמו בסיפורנו זה, שבהם ענוותנות יתרה, ותרנות יתרה, סובלנות יתרה – הם לא בדיוק הדברים שיביאו שלום לעולם. להיפך. ועיין ערך ועידת מינכן, 38', שם, שם.

 יש פעמים שבהן אי אפשר להישאר סובלן. יש פעמים שבהן צריך לצעוק! כן, לצעוק! למחות מעומק הלב! לדפוק על השולחן! לסרב לקבל דברים! (אבוי, אמרתי "לסרב לקבל דברים". משטרת הפוסט-מודרניזם כבר בעקבותיי). ולפעמים, אתם יודעים מה? גם לתת סטירת לחי מצלצלת לחברת כנסת.

 אז איך זה מסתדר עם הקריאה להתרחק משנאת חינם, ועם זה שאמרתי שאני חותם על העקרון הזה בשתי ידיי?

פשוט מאוד: אין זה בלי זה.  

אין התרחקות משנאה אם אין התרחקות מקבלה-טוטאלית של האחר, תוך התעלמות מההשלכות. הקפדנות מסוכנת, וברור שמוכרחים לחתור לפשרה – אבל יש מקרים שבהם הסבלנות והפשרנות הבלתי נלאים יכולים להוביל לחורבן גדול הרבה יותר. הסוד הוא באיזון, וברור שנורא קל להגיד ובעיקר נורא קשה לבצע – אבל זה מה יש. קיום של אחד העקרונות לבדו מביא חורבן, בין אם מדובר בשנאת חינם, ובין אם מדובר בענוות חינם.

 מעניין שסיפור קמצא ובר קמצא כל כך רלוונטי לחברה דמוקרטית נבוכה, תוהה ומחפשת את עצמה כמו זו שאנו חיים בה, החברה הדמוקרטית של תחילת המאה ה21. איפה נשׂים את הגבולות שלנו, בין סובלנות לקפדנות? כיצד צריכה הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני אלו שמנצלים אותה לרעתה? מהם הגבולות של הפלורליזם וכבוד האחר? גרעיני הדיון הכל-כך-אקטואלי הזה טמונים כבר בגמרא בגיטין.

 ואנחנו רואים את הדילמות האלה יום-יום: כיצד יש לדון רוצחים ואנסים? עד כמה צריך להתחשב במצבם הנפשי-חברתי-כלכלי, על חשבון טובת הכלל? ועוד כהנה וכהנה.

 שוב, היהדות מציעה לנו תפיסת עולם מפוקחת, ריאליסטית, מורכבת. היא לא מדביקה עלינו סטיקרים עם ססמאות ורודות, חד צדדיות, של "לִיבֶּה אוּבֶּר אַלֶס" ו"באלימות לא נלחמים בעזרת אלימות", בדומה למה שהחקיינית הנוצרית שלה מנסה לעשות. היהדות אומנם מבכרת את הדרך הסובלנית, העדינה, המונחית על ידי אהבה, ומטיפה לה השכם והערב. אבל היא גם יודעת שמה לעשות – בעולמנו המר, לפעמים זה לא מספיק. ולפעמים דווקא גישה סובלנית שכזאת, היא היא שתוביל לאסון.

אכן, גם סובלנות יכולה להביא חורבן. לא רק שנאה.

 סיפור קמצא ובר קמצא מציג בפנינו שתי סכנות: זו של שנאת החינם, וזו של ענוות החינם. שני קצוות, שני קטבים הרסניים – אולי אפילו באותה מידה – שהחברה חפצת החיים, ובה כל אחד ואחד מאיתנו, צריכים להיזהר מהם כמו מאש.

*

 אח שלו: אני אחיך.

אל תשכח.

*

הדֶסְפּוּטַה (או: מלחמת מילים בין הסובלנות והקפדנות) / גל כהן


לְעִתִּים דֵּי קְרוֹבוֹת יִשְׁמְעוּנִי אוֹמֵר:
"בְּשׁוּם אוֹפֵן וָדֶרֶךְ אֵינֶנִּי מוּכָן!".
וְהַרְבֵּה פְעָמִים ישִׁיבוּנִי רֵעָי:
"מַה קָרַה?
נוּ, מַה יֵשׁ?
תִּהְיֶה קְצָת סוֹבְלָן!".
"אֵיךְ אוּכַל?" אֶעֱנֶה,
"אֵיךְ אוּכַל לְהַחֲרִישׁ
כְּשֶׁעַוְלָה וזִילוּת מְלֵאִים אֶת הַכְּבִישׁ?
אֵיךְ אוּכַל לָתֵת פִּי וּשְׂפָתַי חֲתוּמִים
כְּשֶׁחֶבְרָה דֶּמוֹקְרָטִית נוֹסְעָה בְּלִי בְּלמִים?"
"תְּנַסֶּה לְקַבֵּל" יַעֲנוּנִי בַּסָּךְ.
"כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ צֶדֶק תְּמִידִית.
שׁוּם דָּבָר לֹא מֻחְלָט בּעוֹלָם – אַל תִּשְׁכַּח!
פְּתַח אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת, וְשַׁבֵּר היָּדִית!"
מְתֻרְבָּת עַד מְאֹד הוּא השִּׂיג וְהשִּׂיחַ.
אךְ אֶל מוּל הפְּתִיחוּת אֶעֱנֶה לֵאמֹר:
"יֵשׁ דְּלָתוֹת שֶׁצָרִיךְ עִם סוּגָר וּבְרִיחַ
לְסָגְרָן, וּלְהַטִּיל אֶל פִּתְחָן הַמָּצוֹר!".

וְעַל זֹאת יַעֲנוּ לי, בְּטוֹן נזְפנִי:
"לֹא הָרַג אַף אֶחָד
לִהְיוֹת סוֹבְלָנִי".

[הָאֱמֶת שֶׁהָרַג גַּם הָרַג].

אָז אֶפְתַּח הַסְּפָרִים וְאֶקְרָא, אוֹת בְּאוֹת: 
"יֵשׁ 'שָׁלוֹם' שֶׁקָטַל כְּמֹו חָמֵשׁ מִלְחָמוֹת!"

אךְ זֶה לֹא הַמָּקוֹם וְגַם אֵין זֶה הַזְּמַן
לִקְרֹא שִׁיר יָשָׁן שֶׁל נָתָן
אַלְתֶּרְמַן.

בְּיָמֵינוּ, הַפּוֹסְטְמוֹדֶרְנִיִּים כָּל כָּךְ
אוֹהֲבִים הַרְבֵּה יוֹתֵר
שִׁירִים שֶׁל זַךְ.


גל כהן

בן 25. ירושלמי שגדל באילת או אילתי שנולד בירושלים. סטודנט לקראת סוף התואר. מנסה למצוא את דרכו בעולם. יהודי.

הצטרפות לעוקב 1